הקשר המשפטי שבין מחלת נפש לדחק בשירות הצבאי/ ד"ר שמואל וולפמן, עו"ד
פרשת איציק סעידיאן שהצית את עצמו בשל סחבת בלתי מוסברת ואפילו בשל סירוב של משרד ביטחון להכיר בנכותו הנפשית ככזאת שנגרמה בעת השירות הצבאי ועקב השירות הצבאי, טלטלה את הציבור בישראל והדליקה זרקור שהאיר והעיר פינה כאובה ואולי לא מוכרת מספיק בציבוריות הישראלית הרחבה.
אף שפיצוי כספי לנכי כוחות הביטחון מעוגן בחקיקה של הכנסת, הרי שמדובר בנושא רחב שיש בו לא רק מרכיבים רפואיים ומשפטיים, אלא גם שיקולים חברתיים, ערכיים, סוציאליים וביו-אתיים. כל חברה חייבת להגן על מי שמגן עליה בגופו ובנפשו ולדאוג לו, אם הם נפגעו כתוצאה מפעילותם זו או במהלכה. גם מהבחינה הביו-אתית והערכית ראוי לשקול תמיד בחיוב את בקשותיהם של מי שהתגייסו להגן בגופם על קיומה הפיזי של החברה ולהכיר בזכויותיהם המיוחדות בשל פעולותיהם לטובת החברה.
חוק התגמולים בישראל מקנה לנכים שנכותם נגרמה בעת השירות הצבאי ועקב השירות, טיפולים רפואיים, פיצויים וקצבאות, שמטרתם להקל עליהם ככל האפשר את החיים שהשתנו באחת בשל הנכות שנגרמה להם בעת ששירתו בכוחות הביטחון ועסקו בהגנה על אזרחי המדינה.
לפיכך, כאשר מדובר בפציעות פיזיות שנגרמו בשל פציעה בקרב, בתאונות אימונים או בכל מסגרת אחרת של שירות צבאי, הרי שבדרך כלל לא תהיה מחלוקת בעניין הקשר הסיבתי שבין השירות לבין הנכות. אולם כאשר מדובר בפגיעות ובנכויות שאינן ניכרות כלפי חוץ, הרי שרשויות הצבא ומשרד הביטחון אינן ממהרות להכיר בקשר הסיבתי שבין השירות לנכות. מחלות אלו מוגדרות ומוזכרות גם בפסיקה המשפטית כקבוצת המחלות הקונסטיטוציונליות, כאשר הפסיקה מגדירה אותן כ "מחלות המקננות רדומות בגופו של אדם מראשית חייו ולא באות לעולם ״יש מאין״ בשלב מאוחר יותר של חייו". כך הוא המצב למשל במחלות לב, בסוכרת, בדלקות פנימיות של מערכת העיכול, במחלות אוטואימוניות ומחלות נוספות, שיתכן וניתן לתלות אותן בסיבות גנטיות ייחודיות של הנפגע בהן. הטענה הנשמעת לעתים קרובות על ידי משרד הביטחון היא שהמחלה פרצה ללא כל קשר לשירות הצבאי ועיתוי ההתפרצות הוא מקרי בלבד. קבוצת מחלות המצויה תדיר בדיון ובוויכוח עם רשויות משרד הביטחון, היא קבוצת מחלות הנפש עליה מתמקד מאמר זה.
הדיון במקרה של חייל או איש ביטחון הלוקה במחלת נפש, שפורצת בעת שירותו הצבאי, נושא בחובו השלכות רפואיות, משפטיות, חברתיות וביו-אתיות כבדות. מחד, בפנינו צעיר או צעירה שהתגייסו לשירות הביטחון בבריאות מלאה ובפרופיל גבוה ומאידך, בפנינו נמצא חולה במחלה נפשית, כגון: סכיזופרניה, הפרעה דו קוטבית או דחק בתר חבלתי (שמוכר בציבור כפוסט טראומה (PTSD, אשר משבשים לחלוטין את חייו של הנפגע ומביאים אותו לדרגת נכות גבוהה ביותר, לעתים של מאה אחוזי נכות. יחד עם זאת, כאשר מדובר במי ששירת ביחידה קרבית ונחשף למראות זוועה של חברים שנפצעו ונהרגו לידו או כאשר הוא עצמו היה מעורב בהצלה של נפגעים קשים, סביר שהדרך להכרה בקשר בין השירות לנכות הנפשית שהתפתחה לאחר מכן תהיה קלה יותר, אף כי גם במקרים כאלו אין ערובה להסרת המכשולים על ידי הרשויות.
הבעיה מתעוררת במלוא חריפותה כאשר צעיר או צעירה מתגייסים ליחידות מנהליות או לתפקידי מטה ואפילו לעבודה משרדית ואינם חשופים לטראומות של שדה קרב. יש לזכור, שתנאים של משמעת צבאית וסיכון לקבלת עונש או להעמדה למשפט צבאי בשל אי מילוי הוראות או אף בשל שגיאות בעבודה, מתקיימים גם כאשר מדובר בעבודה משרדית בבסיס צבאי. תנאים אלו עלולים להכניס את החיילות והחיילים לחרדה ולסטרס, שעלולים לגרום לפריצה של מחלה נפשית. זאת ועוד, השלב הראשון בכל שירות צבאי, גם בשירות "נוח" במשרד, הוא שלב הטירונות בו חשופים הטירונים לכללי משמעת נוקשים ואף לעונשים בשל סטיות פעוטות מנוהלים. הדחק, הסטרס ואף ההשפלה שעשוי להרגיש חייל שכל ימיו היה "עטוף" במשפחה מחבקת ושמעולם לא היה צריך לעמוד בתנאי משמעת קשוחים כגון אלו שבטירונות, עלולים ליצור אצלו טראומה קשה שעלולה להתפתח למחלה נפשית של ממש. לא פעם נשמעת טענה מפי הורים ש"הפקידו" את בנם או בתם, שהיו תלמידים מצטיינים בבית הספר והיו מקובלים מאד חברתית, בידי רשויות הצבא, שהבן או הבת ש"הוחזרו" להם לאחר השחרור אינם הבן או הבת שהתגייסו לשירות. במקום צעירים מוכשרים ומתפקדים הם קיבלו שבר כלי שאינו מסוגל לתפקד כלל. קל להזדהות עם טענה כזו של משפחה שעולמה חרב עליה, כאשר הבן או הבת שהיו "כוכבים" בעיני ההורים וכל סביבתם, אינם מסוגלים לתפקד או ללמוד, ספונים עתה בבתיהם כשהם ממלמלים מלים לא מובנות, מפחדים מכל רעש, מנותקים מסביבתם ומלאים מחשבת שווא שאין להן כל קשר למציאות.
חוק התגמולים קובע כי לשם הכרה בנכות ככזו שמזכה את הנכה לקבל קצבאות נכות, על הנכה להוכיח שהמחלה פרצה במהלך השירות הצבאי ועקב השירות. הבעיה במחלות קונסטיטוציונליות, שמשרד הביטחון וקצין התגמולים דוחים לעתים קרובות את תביעת הנכה להכרה בנכותו ככזו שנגרמה על ידי השירות הצבאי, בטענה כי המחלה קיננה בגופו עוד לפני השירות וכי הייתה מתפרצת בכל מקרה גם ללא השירות הצבאי.
פסיקת בתי המשפט בעניין זה הייתה בדרך כלל אוהדת ולטובת הנכים כבר בשנותיה המוקדמות של המדינה. למרות זאת ממשיך משרד הביטחון לדחות תביעות של נכויות במחלות קונסטיטוציונליות, כאשר הוא נשען על חוות דעת של רופאים מטעמו שקובעים שאין קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין פריצת המחלה הקונסטיטוציונלית. אחת הטענות שמעלה משרד הביטחון בדחיות תביעות מסוג זה, במיוחד כאשר מדובר במי ששירת בתפקידים מנהליים ובעבודה משרדית, היא שתנאי השירות של הנכה התובע לא היו שונים מכל תנאי מקום עבודה אזרחי.
בנוסף, בשנות הששים של המאה הקודמת נקבע על ידי השופט זילברג, בבית המשפט העליון, כי ההשוואה עם סיכונים "אזרחיים" חייבת להיות ליברלית ולטובת הנכה, שכן בניגוד לעבודה אזרחית החייל כפוף לנסיבות ולמשטר צבאי שאין הוא יכול להיחלץ ממנו מרצונו החופשי. מאידך, בתביעה אחרת כנגד קצין התגמולים שהוגשה בסוף שנות התשעים, בשל אוטם שריר הלב שהופיע בסמוך לוויכוח קשה של קצין משטרה בכיר עם מפקדו, דחה השופט ברק את ערעורו של הנכה על דחיית תביעתו על ידי קצין התגמולים, שכן "נסיבות המקרה מלמדות על תנאי שירותו של המערער כתנאים "רגילים", שאינם שונים באופן ממשי מחייו האזרחיים המשוערים. כדבר שבשגרה, בכל מקום עבודה בעל מבנה היררכי ניתנות הוראות לעובדים בארגון, לעתים תוך עימותים ומאבקי כוח. בהיעדר נסיבות אחרות מאפיין זה אינו ייחודי לשירות במשטרה. אין מדובר באירוע "משטרתי" אלא באירוע שהקשר בינו לבין השירות המשטרתי – ככזה – הוא רופף".
קו זה המשיך בפסיקה, למשל בפסק דין של השופטת ארבל, אשר דחתה את ערעורו של נכה נפש, שמחלתו פרצה לאחר שהודח בבושת פנים מקורס קצינים, אף שברור היה כי אירוע ההדחה מקורס קצינים אינו אירוע שיכול להתרחש בחיים האזרחיים. למרות זאת, קבעה השופטת ארבל כי "תחושת כישלון צורב ומעמדים קשים יכולים להתרחש גם במסגרת עבודה אזרחית".
הפסיקה השתנתה לטובת הנכים בפסק דין מכונן שניתן בשנת 2002 בפרשת אורית אביאן, אשר לאחר טירונות קצרה וקורס קלדנות הוצבה לתפקיד קלדנית בבסיס מודיעין וקודמה להיות עוזרת של קצין מבצעים. לאחר תקופה לא ארוכה פיתחה סימנים פסיכוטיים. בית המשפט העליון, הן בהרכב רגיל והן בדיון נוסף, הכיר בנכותה הנפשית ככזו שנגרמה עקב השירות הצבאי. פסק דין אביאן קבע שיש להתייחס לתנאים האישיים והאישיותיים של החייל הפרטני העומד בפנינו, גם אם חייל כזה הוא "גולגולת דקה". בפסק דין אביאן נקבעו כללים לשלושה סוגי אירועים שעשויים ללמד על קשר סיבתי בין הנכות לשירות הצבאי. הסוג השלישי הכיר באירועים שאין בהם בהכרח מובהקות צבאית, אלא גם במקרים שבהם עצם הגיוס לשירות הצבאי והשירות עצמו יצרו בנפשו של התובע ׳מצב דחק חריג' שאינו אופייני לחיילים אחרים. התוצאה המשפטית הייתה, כאמור, הכרה מלאה בנכותה הנפשית של אורית אביאן ככזו שנגרמה עקב שירותה הצבאי.
יחד עם זאת, קצין התגמולים ממשיך במקרים רבים לדחות תביעות בשל נכויות נפשיות שפרצו אצל חיילים במהלך השירות או לאחריו ושנגרמו על ידי אירועים שקרו במהלך השירות. אם פסק דין אביאן, שניתן לפני עשרים שנה, היה משמש מראה דרך למשרד הביטחון באופן ברור, לא היינו נזקקים לפסיקה נוספת שניתנה מאז פסק דין אביאן ועד התקופה האחרונה ולא היינו שומעים לעתים מזומנות על אכזבות כה רבות של חיילים ששירתו בכוחות הביטחון, הפכו לנכי נפש, סורבו להכרה בנכותם ונאלצו להיכנס להליכים משפטיים במשך שנים רבות, עד שצדקתם יצאה לאור על ידי בתי המשפט.
ואכן הפסיקה בשנים האחרונות, הן בבתי משפט מחוזיים והן בבית המשפט העליון הכירה יותר ויותר בנכויות נפשיות של חיילים, על אף טיעונים של משרד הביטחון כי תנאי שירותם היו תנאים "רגילים" ואין לתלות את מחלתם בתנאי שירות כאלו. כך למשל, בית המשפט המחוזי בירושלים הכיר בנכותה של חיילת שלקתה בסכיזופרניה לאחר תקופה קצרה של שירות כפקידת רכב וכחניכה בקורס למורות.[9] בית המשפט השתכנע כי אף שהטירונות שעברה הייתה בת שבועיים בלבד, עדיין הייתה זו טירונות מלחיצה במשמעת וטרטור, שגרת הטירונות הייתה כרוכה בביצוע מטלות שונות ומשימות פיסיות קשות, החיילת נתקפה פחד מהשימוש בנשק ומהירי עצמו במטווחים, ונכנסה לסטרס קשה בשל מתחים חברתיים שנוצרו בינה לבין חברותיה למחלקה, לאחר שנענשו בשל כך שלא השכימה בזמן למסדר. בית המשפט ראה בכל אלו אירועי דחק שהיו קשים ביותר לאישיותה הפרטנית של החיילת ולפיכך קיבל את ערעורה על סירובו של קצין התגמולים להכיר בנכותה. קצין התגמולים הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, בה טען כי הטירונות הינה שלב רגיל שעוברות כל החיילות, ולפיכך אין לראות בטירונות כאירוע מיוחד שיכול לגרום לפריצת מחלה. אלא שהשופטת ארבל דחתה את בקשת משרד הביטחון, תוך שהיא מסתמכת על הלכת אביאן, וקבעה כי:
"העובדה שמדובר במקרה דנן בטירונות אותה עוברות מספר רב של מגויסות מידי שנה, אינה שוללת בהכרח, אפריורית, את קיומו של היסוד האובייקטיבי בהקשר זה. שכיחותו של מצב מסוים אינה הופכת אותו בהכרח לטריוויאלי. יתר על כן, לכאורה ומבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, דווקא הטירונות הצבאית בשל ייחודה, עולה בקנה אחד עם המאפיינים של היסוד האובייקטיבי, כפי שהותוו בפרשת אביאן".
במקרה דומה קבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע, כי יש להכיר בנכותו של חייל שבעת גיוסו, נקבע לו פרופיל רפואי של 64 – על רקע נפשי, לאחר שאובחן כסובל מהפרעת אישיות תלותית. החייל עבר הכשרת טירונות מיוחדת, המותאמת לחיילים בעלי קשיי הסתגלות. לאחר שבוע טירונות, הופנה לקב"ן, עקב התקף חרדה ואובחן בבית חולים כסובל מסכיזופרניה. בית המשפט השתכנע מהעדויות שבפניו כי "בימים הראשונים לשירותו, הוא לא עמד בלוח הזמנים: סיום המקלחת, ניקוי הנעליים והיציאה למסדר ועקב זאת נענש ונפל קורבן להתעללות מטעם מפקדיו, בכך שצעקו עליו, "טירטרו" אותו וקראו לו בשמות גנאי, בזמן שיתר החיילים צחקו. התייחסות זו חזרה על עצמה שוב, כאשר פעם נוספת לא עמד במשימות שהוטלו עליו". משרד הביטחון טען גם במקרה זה כי תגובתו של החייל היתה "קיצונית" לדרישות בסיסיות המוטלות על כל חייל ועל כן לא עמד במבחן הקשר הסיבתי, אולם כאמור, בית המשפט לא קיבל את הטיעונים שהושמעו על ידי משרד הביטחון.
פסק דין חדש יותר, שניתן לפני כשנתיים על ידי בית המשפט העליון, הכיר בנכותו של איש צבא קבע שנכנס לעימות קשה עם מפקדו שהתנכל לו, תוך שהוא מסתמך על הלכת אביאן. בפסק הדין נקבע כי "העימות שחווה המבקש אל מול מפקדיו בצבא, מהווה אירוע חריג ביחס לשירותו הצבאי ומשכך מבסס קשר סיבתי משפטי אובייקטיבי בין שירותו הצבאי לבין מחלתו. מחלת המבקש נגרמה לו "עקב שירותו" ויש להכיר בו כנכה צה״ל לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום)".
הנה כי כן, בית המשפט אינו מקבל את דעתו של השופט ברק בפרשת פוטשניקוב שהוזכרה לעיל, אשר קבע כי עימות וויכוח עם ממונה אינם אירועים בעלי אופי צבאי, שכן הם עשויים להתרחש גם במקום עבודה אזרחי. אלא שבכל הכבוד הראוי, השופט ברק הנכבד התעלם מהעובדה כי בעוד שאי הסכמה לדעת ממונה במקום אזרחי אינה גוררת בהכרח סנקציות עונשיות, הרי שבמסגרת צבאית, הממונה יכול לכפות על הכפיף את דעתו באמצעות פקודה צבאית, באמצעות העמדה לדין צבאי ואף באמצעות ענישה צבאית. משכך, הרי שוויכוח ועימות קשה עם ממונה, עלולים לפתח אצל מי שיש לו רגישות מיוחדת, דחק וסטרס קשים שעלולים להתבטא בנזק נפשי.
דברים מפורשים עוד יותר והרחבה פרשנית של הלכת אביאן הובאו בפסק דין של בית המשפט העליון בחודש אפריל 2022. גם כאן הכיר בית המשפט במחלת הנפש של המערער ככזו שנגרמה עקב השירות הצבאי, תוך שהוא מפנה ואף מרחיב את הלכת אביאן לכלל החוויה הצבאית. גם במקרה זה טען משרד הביטחון כי "לא הוכח שהחייל נחשף לתנאי שירות חריגים או מיוחדים שיש בהם כדי לגרום לו ללחץ נפשי, ולפיכך לא הוכח שמחלתו נגרמה עקב תנאי שירותו״
אלא שבית המשפט העליון שם את הדגש על החוויה הצבאית במובנה הרחב וקבע: "מדובר במקרים שבהם – ״...עצם השירות הצבאי, על הלחצים, הפחדים והמתחים המיוחדים הכרוכים בו, יצר בנפשו של החייל מצב דחק חריג וקיצוני... כך אף אם אין מדובר בחוויה צבאית קרבית או מלחמתית, שמאפייניה הם צבאיים באופן הברור ביותר, ... וכך גם אם לא התרחש אירוע או מספר אירועים נקודתיים וחריגים ביחס לשגרת השירות של החייל המסוים...", ובהמשך מדגיש בית המשפט כי "הפחדים, הלחצים והמתחים אשר הובילו להתפרצות המחלה צריכים להיות קשורים לשירות הצבאי של החייל המסוים" (ההדגשות אינן במקור).
הלכת פלוני משנת 2022 קובעת באופן ברור כי הגורם הקובע בהחלטה האם אירוע מסוים הוא בעל יכולת לגרום לפריצת מחלה נפשית אינו גורם אובייקטיבי אלא גורם סובייקטיבי, אשר מותאם לאישיותו ומסויימותו של הנפגע הנכה.
סיכום:
אף שחוק התגמולים קובע שהפיצוי לנכי צה"ל יינתן אך ורק אם נכותם נגרמה "עקב השירות", הרי שסקירת הפסיקה, בעשרים השנים האחרונות בעניין ההכרה בנכות נפשית של המשרתים בכוחות הביטחון, מלמדת כי בתי המשפט הגיעו להכרה כי אין ליישם כללים משפטיים נוקשים כאשר מדובר בנכויות נפשיות. בתי המשפט המחוזיים ובית המשפט העליון הכירו בכך שמדובר בנכויות הקשורות, קשר בל יינתק, לאישיותו ולייחודיותו של הנפגע. גם אם רוב בני האדם ייכנסו בשל אירוע מסוים לדחק וסטרס קלים שלא יתבטאו בכל נזק נפשי, הרי שכאשר מדובר בבעלי גולגולת דקה, שמבנה אישיותם עושה אותם פגיעים יותר להתפרצות מחלה נפשית, אין לדון אותם במידת הדין לפני ניתוח ודיון במצבם האישי והאישיותי.
החלטות אלו של בית המשפט העליון עולות, לעניות דעתנו, בקנה אחד גם עם ערכים חברתיים שעליהם נוסדה ונשענת החברה במדינת ישראל וגם עם שיקולים ביו-אתיים שרואים את החולה הפגיע והפגוע במרכז התמונה ומבקשות להגן על זכויותיו.
. באותה פרשה הסתכסך החייל התובע עם מפקדיו בצבא, ואחד המפקדים אף היה מעליב ופוגע בו לעיני שאר החיילים. החייל נפגע קשות ולסוף חלה במחלת הסוכרת. קצין התגמולים טען שסכסוך עם ממונה אינו ייחודי לשירות הצבאי אולם בית-המשפט העליון קבע כי המחלה פרצה עקב השירות.