עלון מס' 23, מרץ 2022
הביו-אתיקה הליברלית בעידן התו הירוק

התו הירוק וקריסת הביו-אתיקה הליברלית - "הפרדיגמה החדשה" של "בריאות הציבור"/ ד"ר דניאל מישורי*, דנה אבי-יצחק*

(תגובה לתגובה לתגובה, של ד"ר חגי בועז ופרופ' נדב דוידוביץ')

* החוג ללימודי הסביבה, TAU; החזית המקצועית לאתיקה[1]

תקציר הטיעון:

המאמר ממשיך את הדיון בנוגע ל"הפרדיגמה החדשה" בבריאות הציבור, כפי שנוסחה על ידי ד"ר חגי בועז ופרופ' נדב דוידוביץ', המבוססת, לכאורה, על ערכי סולידריות וערבות-הדדית, ובנימוקים אלה מצדיקה פטרנליזם סמכותני וסייגים על ערכי האוטונומיה והסכמה מדעת, המודגמים בהצדקות הניתנות ל"תו הירוק" ולאמצעי "בריאות הציבור" הננקטים בשל "מצב החירום". לטענת המאמר, הפרדיגמה החדשה סותרת, לכאורה, את הביו-אתיקה הליברלית ואת מסמכיה המחייבים—ההצהרה הבינלאומית של אונסקו לביו-אתיקה וזכויות האדם (2005) וקוד נירנברג (1947), בין השאר בשל התפקיד שניתן לחיסונים באתיקה של בריאות הציבור. בפרדיגמה החדשה אין אחדות דעים, אך מתקיים קונצנזוס וקיימת דינמיקה של חשיבה קבוצתית. אלה מעקרים ביטויים של ביקורת ושל ספק ברציונל המוסרי של הפרדיגמה החדשה, תוך הכחשת מחלוקות מדעיות בנושאי בריאות הציבור. ה"פרדיגמה החדשה" נשפטת גם על-פי תולדותיה, ובהן ההשלכות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות בשנתיים האחרונות, וכן על-פי התפשטות תופעת ההסתה כנגד ה"רשעים" החדשים, "סרבני החיסונים" (קבוצת הביקורת), המוצגים כמפיצי מחלות וכמסוכנים לזולתם. זאת, תוך שיבוש המושג "בריאות", המותאם למשטר הטכנוקראטי-רפואי החדש, המבוסס על מושג של "בריאות כרונית" (בעידן של מגפות), המחייב לכאורה ניטור קבוע ואמצעי אכיפה. מערכת ההשכלה הגבוהה, הפועלת על-פי התו הירוק ובכך לכאורה מאשרת אותו, מעניקה בכך סמכות יתרה לטנוקראטיה (שלטון המומחים) וחסינות יחסית לביקורת במסגרת שיטת המדע הדיסציפלינרי. עובדות אלה יוצרות "מצב חירום" ביו-אתי, שבו אבדו מנגנוני ההגנה מפני רפואה סמכותנית, משטר ביו-פוליטי, הפעלת ביו-כוח  (biopower)קיצוני ואיום חדירה לגופו של הפרט. לפיכך, יש לכונן מחדש את הזכות להסכמה מדעת, גם בהקשרים של "בריאות הציבור", כחלק ממושג רחב של זכויות אדם, הכוללות את הזכות להימנע מטיפול רפואי והזכות לבריאות טבעית (ללא מעורבות הרפואה).

 

1.     מבוא: המחלוקת על "הפרדיגמה החדשה" בביו-אתיקה

מציאות חיינו נקבעת כיום על-ידי "פרדיגמה חדשה" בביו-אתיקה, שהופיעה פתאום כאפרודיטה מתוך הקצף, בעת שהוכרז בעולם משטר (חירום) מסוג חדש, הפועל על-פי המושגים, התכתיבים וההמלצות של מומחי בריאות הציבור.

הפרדיגמה הקודמת מכונה "ליברלית", ובין המסמכים המייצגים (המחייבים) שלה ניתן למנות את קוד נירנברג (1947) וההצהרה הבינלאומית לביו אתיקה וזכויות האדם (2005). מסמכים אלה מדגישים את חשיבות קדושת האוטונומיה האינדיבידואלית, זכות האדם על גופו (my body my choice) (גופי שלי ברשותי), בחירה מושכלת והסכמה מדעת לטיפולים רפואיים, איסור על כפייה מכל סוג שהוא ביחס להשתתפות בניסוי רפואי ודחייה קטגורית של פטרנליזם רפואי.

בועז ודוידוביץ' (אוגוסט 2020; מארס 2021) מציירים את ה"פרדיגמה חדשה" כמבוססת לכאורה על "סולידריות" ו"ערבות הדדית" (Mutual responsibility), עקרונות "קולקטיביים" ו"קהילתיים", שלטענתם מהווה "שכבה נוספת", שלכאורה אינה מבטלת את תוקף השכבה הראשונה. בועז ודוידוביץ' מבינים היטב את הדילמה. כל אמצעי "בריאות הציבור" בשנתיים האחרונות כללו פרוצדורות של שליטה, כפייה ואכיפה (לעתים במתק שפתיים, בקריאה "להקפיד על ההנחיות"), ובכך עומדים הם לכאורה בסתירה מוחלטת לבחירה מושכלת ולהסכמה מדעת, ולפיכך מנוגדים לחלוטין לעקרונות הביו-אתיקה הליברלית. מכאן ש"הפרדיגמה החדשה" אינה לגיטימית במונחי הביו-אתיקה הליברלית, ולדעתי יש להשעותה לאלתר. בהסתדרות הרופאים ובאיגוד רופאי בריאות הציבור טרם התמודדו עם טענה זו, אם לשפוט על-פי ההיעדר המוחלט של דיונים בנושא בוועדת האתיקה של הר"י או בפרסומים הגלויים של האיגוד.

 

2.     הרקע למחלוקת

באוגוסט 2020 הציעו בועז ודווידוביץ' ניתוח לפיו סגירת המשק ב"גל הראשון" וצעדים נוספים "מדגישים ...את הזניחה המהירה של עקרונות ליברליים של זכויות הפרט לטובת עקרונות של בריאות הציבור" שהם עקרונות "קולקטיביים" מטבעם, המדגישים טובת הכלל לעומת זכויות היחיד. לדעתם, "המעבר המהיר, אולי מהיר ותזזיתי מדי, בין עקרונות ליברליים של ביו-אתיקה לבין עקרונות קולקטיביים של בריאות הציבור, הוא אחד המאפיינים של ההתמודדות עם משבר הקורונה בישראל" [דגש במקור]. להערכתם, "משבר הקורונה הוא רק מקרה מבחן לתזוזה פרדיגמטית ולמעבר מעקרונות ליברליים של ביו-אתיקה לעקרונות קולקטיביים יותר", שהמחברים מכנים "ערבות הדדית" ו"סולידריות". המחברים ייחסו זאת ל"תפיסה כרונית של בריאות", חיים עם "מצב מתמשך שאינו 'בריא' ואינו 'חולה'"–מצב "המערער למעשה את התפיסה הקלינית של בריאות וחולי", במיוחד כאשר מדובר ב"מצב כרוני של בריאות הציבור". אז "מושג הבריאות עצמו משתנה": "תפנית תפיסתית" המעלה שאלות רבות, כמו "מהי אוכלוסייה בריאה?" ועוד. 

במארס 2021 פרסמנו תגובתנו, לפיה אמצעי "בריאות הציבור" הנוכחיים: (א) מנוגדים למושג "בריאות", כפי שהוגדר בחוקת ארגון הבריאות העולמי (1946). כמו כן, (ב) עקרונות ה"פרדיגמה החדשה" מנוגדים לעקרונות הביו-אתיקה הליברלית ויש להפסיקם לאלתר. לטענתנו, ה"שכבה הנוספת" היא שכבה פטרנליסטית ואוטוריטרית, המניחה שמומחי בריאות הציבור זכאים להמליץ לרשויות להשתמש ב"ביו-כוח" (biopower) קיצוני (כוח המופעל על הגוף עצמו), במסגרת משטר טכנוקראטי ביו-פוליטי (biopolitics), פוליטיקה המתנהלת על-פי שיקולים ביולוגיים (מישורי עוזר וויצמן, 2020), כפי שהם מובנים על-ידי המומחים והפוליטיקאים, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה:

"מאז מלחמות הדת בעבר, והאידיאולוגיות הקיצוניות במאה ה-20לא קם איום על חירויות הפרט כמו ה"אתיקה" המקצועית החדשה של תחום "בריאות הציבור", ונטייתה  להמליץ על אמצעי כפייה ואכיפה ברמת האוכלוסייה. האחריות מוטלת כאן על הרופאים ועל מומחי בריאות הציבור, ולא רק על הפוליטיקאים, שמקבלים את המלצותיהם; האחריות מוטלת גם על מקהלת ה"מומחים", המסבירים בתקשורת את הצורך באמצעי "בריאות הציבור" המפרים זכויות הפרט, או שלא מתנגדים במפורש להמשך הפעלתם" (מישורי, מארס 2021).

תגובתנו זכתה למענה מהיר מצדם של דוידוביץ' ובועז (מארס 2021), שחידדו עמדתם בעניין ה"פרדיגמה החדשה", שכוללת "מורכבות" שנמצאת ב"מתח בין טובת הפרט וטובת הכלל":

"המתח בין טובת הפרט וטובת הכלל הוא אחד המנועים המרכזים של מחשבה פוליטית מודרנית. האם טובת הפרט נגזרת מטובת הכלל, או האם טובת הכלל נולדת מפרטים מאושרים. במאמר הצבענו על התרגום של השאלה הקלאסית הזו לתחום הביו-אתיקה בהקשר של משבר הקורונה. אכן, משברים הנוגעים לסוגיית החיסונים הם קו השבר המרכזי בשאלות של טובת הפרט וטובת הכלל, ובאירועים אלה מתגלה לעין הציבור ההגיון האתי של בריאות הציבור. זהו הגיון שמתבסס על סולידריות חברתית, על הרעיון שהפעולות של הפרט אינן רק לטובת היחיד אלא הן נעשות גם ערבות לשלומו של החלש והפגיע. זהו ערך שאנחנו מאמינים בו מבחינה נורמטיבית וחושבים שיש להסתכל על מדיניות החיסונים גם מנקודת המבט הזו: איך אנו מצליחים להגן על מי שאינו מסוגל להגן על עצמו". [הדגשים הוספו]

והם מוסיפים:

"יחד עם זאת, במתח בין יחיד וחברה אנו מציעים לחשוב על מושגי ביניים כמעודדי סולידריות. במאמר שכתבנו עבור גיליון זה אנו מציעים להיפטר מהדילמה יחיד-חברה לטובת מושגי ביניים, כמו: קהילה, שכונה, משפחה – לגביהם יתכן ופשוט יותר לפתח סולידריות ואמפתיה.

במאמר נוסף (מארס 2021א) מציעים המחברים "להיפטר מהדיכוטומיה" של "דילמת היחיד מול החברה" באמצעות מושגים של "חסינות קהילתית" (במקום "חסינות עדר"), ו"ריחוק פיזי" (במקום "ריחוק חברתי"), שהרי "איננו מעוניינים בשעת משבר בריחוק חברתי" (שם). המחברים מדגישים כי "ההתחסנות עצמה":

"...צריכה להיות מוצגת כאקט קהילתי ומפגן של סולידריות. אנחנו סבורים כי באמצעות מסגור ההתחסנות כאקט שבו מודגשת הערבות ההדדית, שותפות הגורל שלנו כבני אדם פגיעים למחלות, מצד אחד, אך מעגלים אינטימיים יותר של קרבה כמו שכנים, משפחה, רחוב, בית כנסת וכו... מצד שני, מאפשרים חלון הזדמנויות לסולידריות חיסונים. בתקווה שההתחסנות תובן כאקט קהילתי, נקווה שגם תיווצר נורמה חברתית של התחסנות גם כצעד נכון בריאותי ברמת הפרט וגם ברמת הכלל.

בועז ודוידוביץ' טוענים שהביקורת על "הפרדיגמה החדשה" בתחום בריאות הציבור, שהיא לכאורה דכאנית ואנטי-ליברלית, אינה נכונה (א) מכיוון שמדובר בתפיסה "מורכבת" של סולידריות קהילתית שמתבטאת בצורה המובהקת ביותר באמצעות "התחסנות" שהיא (ב) הצעד הנכון בריאותית הן ברמת הפרט והן ברמת הכלל.

"דניאל מישורי בחר לפרש את הדברים שהובאו במאמרנו ככאלה התומכים בכל צעד שנעשה ובכל מדיניות שננקטה במשבר הקורונה האחרון – זהו משגה. מטרתנו היתה לתאר את עליית האתיקה של בריאות הציבור כפרדיגמה דומיננטית, המציעה ביו-אתיקה מסדר שונה. להבדיל ממה שמישורי טוען, האתיקה של בריאות הציבור אינה מבטלת את ההגנה על זכויות הפרט ועל ערכים מרכזיים כמו אוטונומיה, הסכמה מדעת, ועוד. מישורי צודק בכך שאסור להתייחס למגמות כאלה של בריאות הציבור מבלי להתייחס לגלגוליה[ן] הפשיסטיים (דבר שעלול להתהוות עם הקצנה של הפרדיגמה).... אנו כמובן לא מובילים לשם, אלא מצביעים על מגמה של שינוי שאינה קשורה כלל לעמדתנו הנורמטיבית בעד החיסונים". [הדגשים הוספו]

לדעת בועז ודוידוביץ גלגולים "פשיסטיים" אפשריים (במקרה של "הקצנה" של הפרדיגמה), אולם הפרדיגמה עצמה אינה מבטלת לכאורה את ההגנה על זכויות הפרט ולכן את תוקף הביו-אתיקה הליברלית.

 

3.     ההסכמות שאינן במחלוקת

 קימת הסכמה ביחס לארבע נקודות:

(1)    מופעלת "פרדיגמה חדשה" בביו אתיקה בתחום בריאות הציבור;

(2)    עקרונות הביו-אתיקה הליברלית ("השכבה הראשונה") חשובים, ובועז ודוידוביץ' מקפידים שלא להתנער מהם;

(3)    "המתח בין טובת הפרט וטובת הכלל הוא אחד המנועים המרכזים של מחשבה פוליטית מודרנית";

(4)    "החיסונים הם קו השבר המרכזי בשאלות של טובת הפרט וטובת הכלל, ובאירועים אלה מתגלה לעין הציבור ההגיון האתי של בריאות הציבור".

 

4.     מהו ליברליזם, והאם אפשרי "ליברליזם רפואי"?

כדי להבין את המחלוקת (קריסת הביו אתיקה הליברלית) צריך (כפי שלימד סוקרטס) לברר את משמעות המושגים בהם משתמשים. לצורך כך, נשתמש בהגדרת המושג "ליברל" המופיעה בספר העוסק בקריאה לסוציאל-דמוקרטיה חדשה (ג'אדט, 2014)[1]. לפי הגדרה זו,

"ליברל הוא מי שמתנגד להתערבות בענייני הזולת, מי שנוהג בסובלנות כלפי עמדות שמחוץ לקונצנזוס והתנהגות לא מקובלת. לאורך השנים העדיפו ליברלים למנוע מאחרים להתעסק בחיינו, ולהשאיר ליחיד כמה שיותר מרחב לחיות ולהתפתח כאוות נפשו". (שם, בעמ' 16)

על-פי הגדרה זו, "התו הירוק" מהווה מדיניות אנטי-ליברלית, מכיוון שכל כולו מבוסס על היגיון אחר, לפיו "טובת הכלל" (תהא אשר תהא) מאפשרת ואף מחייבת הגבלת החירויות האישיות. לפיכך הביטוי "ליברליזם רפואי" (אם כוונתו לחיבור בין "ליברליזם" לבין "התו הירוק") אינו אלא אוקסימורון, שהרי הסיפא של הביטוי (החלק ה"רפואי"), אם מודגם על-ידי התו הירוק, סותר את הרישא (ליברליזם), ולפיכך חשוד בהשתייכות לפילוסופיה פוליטית המעדיפה טובת הכלל (על-פי פרשנות זו או אחרת) על-פני חירות היחיד (על-פי הבנתו-העצמית): פטרנליזם אוטוריטרי (authoritarian paternalism), והדוגמאות ההיסטוריות לפילוסופיות פוליטיות כאמור. ממילא, אתיקה של בריאות הציבור המבוססת על פרקטיקות דוגמת "התו הירוק" היא אנטי-ליברלית, שהרי היא מבוססת על הטענה שבתחום ההחלטה אם להזריק או לא את התכשיר הניסיוני של פייזר, אין מקום לעקרונות ליברליים של חירות אישית ויש הצדקה בהתערבות קיצונית באורח החיים ובבחירות האישיות של הזולת, עד כדי פרקטיקות של כפייה ואכיפה.

צודקים בועז ודווידוביץ' בקביעה, כי "המתח בין טובת הפרט וטובת הכלל הוא אחד המנועים המרכזים של מחשבה פוליטית מודרנית", ובה מופיעות שתי אפשרויות אקסקלוסיביות (המוציאות/סותרות זו את זו) הנמצאות על ספקטרום לוגי בשאלה מהו תפקיד המדינה ומהן סמכויותיה.

האידיאולוגיה ששמה את הדגש על זכויות הפרט מכונה ליברליזם. כל עמדה אחרת תהיה על הטווח שבין לא-ליברלית לאנטי-ליברלית. קונפוציוניזם, למשל, מניח שהנתין צריך לציית לשלטון, כפי שהבן חייב בציות לאביו, אידיאולוגיה פטרנליסטית; הפשיזם (בגרסאות המאה ה-20) ראה בלאום או במדינה ערך עליון, העולה על טובת הפרטים (כולל הטענה הנגזרת, שהטוב הפרטי נגזר מהשגשוג המשותף ותלוי בו).

"קהילתנות" איננה מושג אמצע בין זכויות הפרט למדינה. קהילתנות יכולה "לקנן" (to nest) במדינה ליברלית (למשל קיבוץ) או קולקטיביסטית (קולחוז במשטר הסובייטי), אבל היא אינה תשובה לגבי תפקיד המדינה, למעט בגרסאות האנרכיסטיות, לפיהן המדינה היא מכשיר מסוכן של כפייה, עד כדי כך שכבר עדיף ללא המדינה. בליברטריאניזם (ליברליזם פונדמנטליסטי) ימני יש מקסימום זכויות הפרט ומינימום תפקיד למדינה, בעיקר שמירת זכויות הפרט, כולל קניין; בליברטריאניזם שמאלי מחברים בין מקסימום חירות הפרט לבין הטוב הכללי (common good), בהיבט שבו נשארים דברים משותפים, נחלת הכלל (the commons), שאינם קניין פרטי, ושהמדינה צריכה לשמור עליהם כמו אוויר, חופי הים, שמורות טבע וכדומה, וגם תשתיות של בריאות הציבור כמו ביוב ומים.

הפילוסוף הליברלי ג'ון רולס (1971)[1] הדגיש שכל בני האדם חופשיים ושווים; הם שווים ביכולתם לגבש תפיסה אישית של צדק ושל הטוב; הם חופשיים ביכולתם לבוא בדרישות למדינה הליברלית ולמוסדותיה בשם הצדק, שהוא המידה הטובה (virtue) של מוסדות חברתיים; המדינה הליברלית *איננה* מכשיר ליישום של טוב מסוים, מאחר שתפיסת הטוב שלה היא בעיקרון פלורליסטית; היא מסגרת המאפשרת טיפוח אינדיבידואלי של תפיסות מגוונות ומנוגדות של ה"טוב", יהיה אשר יהיה. את זה החמיצו בתחום "בריאות הציבור", ייתכן מאחר שאינם מומחים בתורת המדינה (או באתיקה), שהרי עיקר הכשרתם הוא בלימודי רפואה.

תפיסת הטוב בבריאות-הציבור היא מונוליטית, מכיוון שאין אפשרות לערער על הטענה, ש"חיסונים זה טוב", הן אינדיבידואלית והן קולקטיבית (חיסון העדר—vaccinated herd immunity). מומחי בריאות הציבור משוכנעים שעליהם לעשות כל שביכולתם לקדם את הטוב הזה, כאשר עקרונות הביו אתיקה הליברלית אינם מהווים גבול לניסיונות אלה, ולהלן התו הירוק.

 

5.     התו הירוק בראי ה"הצהרה [ה]אוניברסאלית לביו-אתיקה וזכויות אדם"

דרך אחרת להעריך את השאלה, האם ה"פרדיגמה החדשה" של בריאות הציבור מנוגדת או לא לביו-אתיקה הליברלית היא בהתבוננות במסמכים המכוננים של התחום. המסמך העדכני ביותר כיום הוא ה"הצהרה [ה]אוניברסאלית לביו-אתיקה וזכויות אדם", של אונסקו מ-2005.[1]  ההצהרה נועדה לענות על השאלה, " How far can we go?", בדגש על נקודת המפגש שבין מדע, אתיקה וחירות.

לפי המסמך, באוקטובר 2005 אימצה הוועידה הכללית ה-33 של אונסקו הצהרה זו: "בפעם הראשונה בהיסטוריה של הביו-אתיקה המדינות החברות באונסקו והקהילה המדעית הבינלאומית מתחייבות לכבד וליישם את העקרונות הבסיסיים של הביו אתיקה במסמך מיוחד" כאשר "על המדינות החברות באונסקו להפיץ את המסמך בין כל בעלי העניין [stakeholders] במטרה לתרום להכרתה הגלובלית ולהבנת עקרונותיה, כדי שבני אדם בכל מקום יפיקו תועלת מהתקדמות המדע והטכנולוגיה תוך מתן כבוד לזכויות האדם ולחופש בסיסי".[1]

טרחנו ובדקנו, ולא מצאנו שמץ של בסיס למדיניות האכיפה והכפייה (כמו התו הירוק) באמנה המפורטת. לעומת זאת מצאנו לא מעט סעיפים הפוסלים את "הפרדיגמה החדשה" של בריאות הציבור, החל מההקדמה המאזכרת בסגנונה ובדבריה את ההצהרה האוניברסאלית על זכויות האדם (1948), ולמען הסר ספק, נאמר במפורש בסעיף 3:

סעיף 3 – כבוד אדם וזכויות אדם

 .1  כבוד אדם, זכויות אדם וחירויות בסיסיות יכובדו במלואן.

2. האינטרסים של היחיד ורווחתו יהיו עדיפים על האינטרס הבלעדי של מדע או חברה.

 גם הסעיף העוסק ב"הסכמה" (6) חד משמעי:

סעיף 6 – הסכמה

1.     כל התערבות רפואית של מניעה, אבחון וריפוי תתבצע רק לאחר קבלת הסכמה מוקדמת, חופשית ומודעת של האדם הנוגע בדבר, המבוססת על מידע נאות. ההסכמה חייבת להיות מפורטת וניתנת לחזרה ממנה על ידי האדם הנוגע בדבר בכל עת ומכל סיבה שהיא, בלי פגיעה או גריעה מזכויות

2.     מחקר מדעי יבוצע רק לאחר קבלת הסכמה חופשית, מפורשת ומודעת מראש של האדם הנוגע בדבר. המידע חייב להיות נאות, ניתן באופן מלא וכולל דרכים לחזרה מן ההסכמה. הסכמה ניתנת לחזרה על ידי האדם הנוגע בדבר בכל עת ומכל סיבה שהיא בלי פגיעה או גריעה מזכויות. חריגות מעקרון זה יותרו רק בהתאם לסטנדרטים אתיים וחוקיים שאומצו על ידי מדינות, בהתאם לעקרונות ולתנאים שנקבעו בהצהרה זו, בייחוד בסעיף 27 ,ועל פי חוק בין-לאומי לזכויות אדם.

3.     במקרים נאותים של מחקר הנעשה על קבוצה של אנשים או על קהילה, ניתן לבקש הסכמה נוספת של הנציגים החוקיים של הקבוצה או הקהילה. בשום מקרה לא תומר הסכמה מודעת של יחיד בהסכם קבוצתי משותף או בהסכמה של מנהיג קהילה או של בעל סמכות אחר.

 

ההגבלה בסעיף 27 גורסת שניתן להגביל יישום עקרונות ההצהרה לפי חוק למען בטחון הציבור, לצרכי חקירה, איתור והעמדה לדין על עבירות פליליות ולהגנה על בריאות הציבור, ובלבד שחוק כאמור עולה בקנה אחד עם חוק בין-לאומי לזכויות אדם. כדי שלא יהיה בסעיף זה משום פרצה להפרת זכויות אדם, מדגיש סעיף 28 (האחרון):

סעיף 28 – שלילה של מעשים המנוגדים לזכויות אדם, לחירויות בסיסיות ולכבוד אנושי. אין לפרש כל דבר בהצהרה זו כמעניק למדינה, קבוצה או אדם כלשהם זכות כלשהי להיות מעורבים בפעילות כלשהי או לבצע מעשה כלשהו בניגוד לזכויות אדם, לחירויות בסיסיות ולכבוד אדם.

ממילא, ה"פרדיגמה החדשה" של פרופ' דוידוביץ וד"ר בועז מנוגדת הן להגדרה של "ליברליזם" והן למסמך החשוב ביותר בביו אתיקה כיום, ה”הצהרה האוניברסאלית לביו-אתיקה וזכויות אדם" של אונסקו. ככל הנראה מדמים לעצמם המחברים שהביו אתיקה הליברלית ממוקדת ביחסי מטפל-מטופל בלבד, בעוד תחום בריאות הציבור פועל ברמת האוכלוסייה (לעדותם, מורשת המאה ה-19), ובאוכלוסייה אין פרטים אלא ציבור בלבד, שנוהגים בו על-פי טובת הכלל, על-פי פרשנות שמזכירה את הרצון הכללי של רוסו. הרצון הכללי הוא מה שטוב לציבור לדעתם, כמומחים בתחומם, אולם זו אינה תפיסה ליברלית, ויש להודות בכך.

בועז ודוידוביץ חייבים לבחור: (1) הם יכולים לעיין-מחדש בעמדתם, ולהסיק שה"פרדיגמה החדשה" (הניסיון לשלוט בתחלואה באמצעות שליטה טוטלית באוכלוסייה) שגויה מכיוון שהיא סותרת את הניסוח הבינלאומי המקובל של כללי הביו אתיקה שהיו לכאורה בתוקף עד למשבר הקורונה (אין בהם "חריגים" מתוקף "מצבי חירום"); לחילופין (2), הם יכולים לטעון שאין תוקף להצהרה הבינלאומית של אונסקו בעידן של מגפות, או שתחום "בריאות הציבור" פטור מכללי הביו-אתיקה ומהצהרת אונסקו.

6.     ההבדל בין אחידות דעים ל"קונצנזוס"

ד"ר בועז ופרופ' דוידוביץ' טענו לביקורת שגויה, שמייחסת לתחום בריאות הציבור אחידות דעים, שלכאורה אינה קיימת ("אין אחדות דעים בתחום בריאות הציבור"). לפי המחברים, "דניאל מישורי קרא במאמר עמדות ותפיסות נורמטיביות מוחלטות שאינן מצויות בו כלל ועיקר", למשל "הצגת רופאי בריאות הציבור כמקשה אחת, ורק ככאלה המייצגים תפיסה טוטליטרית ודורסנית של זכויות הפרט" שהיא "אינה מדויקת כלל וכלל." ומעידים על מקרים בהם "התגלעו מחלוקות [בקרב מומחי בריאות הציבור] ביחס להגבלות שהוטלו על האוכלוסייה, כולל סגירה ממושכת של נתב"ג בפני אזרחים ישראליים או לגבי איכוני שב"כ כחלק מחקירות אפידמיולוגיות". בתחום "בריאות הציבור" קיים קונצנזוס, ולא אחדות דעים. יש ויכוחים, אך נזהרים בדברים שבקונצנזוס. הקונצנזוס של בריאות הציבור כולל פטרנליזם סמכותני/רודני (authoritarian paternalism), לפיו בתחומי בריאות הציבור ראוי וצריך להשתמש באמצעי כפייה ואכיפה. לרוב נותנים את חגורות הבטיחות ואת קסדות האופנועים בתור דוגמה למשהו שחייבים לחייב בחוק, וכך גם מגבלות על צריכת טבק והפלרת מים.

ביחס לחיסונים (והפלרת מים) יש קונצנזוס, שהם safe & effective, במידה שמצדיקה להפוך אותם לעיקר מעיקרי בריאות הציבור, ואף החשוב שבהם. אין פקפוק בצורך לקדם אותם; יותר חיסונים נחשב יותר טוב. מכירים בתופעות הלוואי, אולם ממעיטים מחומרתם, ולכן ממעיטים מהצורך לעיין-מחדש במדיניות זו.

בנושא חובת חיסונים אין אחדות-דעים. יש החושבים שחייבים לחסן בכפייה, למשל נגד חצבת או הקורונה, ויש החושבים שצריך לתמרץ ולהסביר אך לא לחייב בחוק. ביחס למדינות בהן כבר נהוגה חובת חיסונים, רופאי בריאות הציבור ימעטו (אם בכלל) לצאת בגילוי-דעת לפיו מדיניות כזו פסולה, כלומר אין אחידות דעים לגבי האמצעי של חובת חיסונים, אך יש קונצנזוס שהאמצעי לגיטימי, ולכן אין פוסלים אותו מראש (כמנוגד לכללי הביו-אתיקה).

ביחס לחיסונים, במקום לקיים ויכוח ענייני עם הביקורת, המתמקדת בסוגיות של (א) חירות אישית ו-(ב) בטיחות, מעדיפים ב"בריאות הציבור" לדבר על "הססנות" חיסונים (vaccine hesitancy), שהיא בעיה פסיכולוגית של אנשים שלא מבינים במדע, עצלנים או בורים, או עם בעיה של אמון (ברפואה, בממשלה), ולכן צריך "הסברה" (הנדסת תודעה), מתן מידע חלקי שאינו כולל מידע מפורט על סיכונים-לכאורה (מישורי, 2019). סוגיות בטיחות הס מלהזכיר, ואם כן אז בנימה מבטלת.

המדיניות מבוססת על שני מונחים יחסיים, safe & effective, באופנים שעד הקורונה אפשרו למומחים לחמוק מהביקורת, תוך דה-לגיטימציה והטלת דופי בדובריה (כמי שבעצם הדיון הביקורתי מסכנים לכאורה את בריאות הציבור, בשל החשש שנכונות הציבור להתחסן תיפגע), כפי שמתבטא בכינויים שכינו אותם ("מתנגדי חיסונים", "קונספירטורים", וכדומה). זאת, תוך טשטוש העובדה שלעתים קרובות דוברי הביקורת הם חוקרים, נפגעי חיסונים, בני משפחותיהם (כולל הורים לילדים ותינוקות שנפגעו) או אנשים שלמדו מניסיונם של אחרים, ומבינים שנדרש דיון נוסף שטרם התקיים.

קיים קונצנזוס לפיו זכויות הפרט וחופש הביטוי עלולים להתנגש עם עקרונות של בריאות הציבור, ואז מעדיפים את בריאות הציבור. יש קונצנזוס שבמקרה חירום, כמו הנוכחי, מוצדק להפקיע פתאומית זכויות הפרט (ולאורך זמן), ולא רק שאין בזה בעיה אלא שזה עניין של סולידריות עם החלשים (המבוגרים, בעלי מחלות הרקע). ממילא זכויות הפרט אינם בקונצנזוס. לכן איש ממובילי בריאות הציבור במדינה לא קם ואמר (עד כה), "מספיק, עכשיו הזמן להפסיק, בשל שיקולים הקשורים לזכויות הפרט". מכאן שגם מדיניות הסגרים, הכפייה והאכיפה היא בקונצנזוס. נכון שאין אחידות דעים ביחס לאמצעים כמו איכוני שב"כ, מגבלת ה-100מ' בזמן הסגר הראשון או מידת סגירת השמיים, אולם הוויכוחים הם על היקף השימוש באמצעים שעל ההיגיון שבהם אין מחלוקת, ולא על הפרדיגמה ועל עיקריה, ולכן להתרשמותנו (נשמח לקבל תיקון בעניין), מדיניות התו הירוק היא בקונצנזוס.

מכאן ניתן לגזור, שבתחום בריאות הציבור יש קונצנזוס שכללי הביו-אתיקה הליברלית לא חלים על התחום, טענה ששמענו בעבר בקשר "לחוק זכויות החולה" (1996),[1] שלכאורה אינו עוסק באדם הבריא, ולכן לא חל על תחום בריאות הציבור. לכאורה, בבריאות הציבור עוסקים באנשים בריאים, ולכן יש דילמות אתיות אחרות מאשר בענפים אחרים ברפואה. זאת, למרות שלשון החוק קובעת, "חוק זה מטרתו לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו." כלומר, לא חייבים להיות "חולה" כדי ליהנות מסעדי החוק. דרך לנסות ולחמוק היא לטעון שמדיניות "בריאות הציבור" איננה טיפול רפואי, וכך גם לא התו הירוק והתכשיר הניסיוני, ואז צריך לברר מה מעמדם, והאם מעמד זה מאפשר לחמוק מכללי הביואתיקה.

 

7.     סוגי ויכוחים במדע והכוח של הפרדיגמה

כדי להבין ההבדל בין "קונצנזוס" לאחידות דעים יש לעיין בדיון על-אודות מחלוקות במדע, שחלק חשוב מיסודותיו הונח על-ידי מרסלו דסקל (1940-2018) (Dascal 1998, 1998a; Sariel, 2016) . תיאוריית המחלוקות של דסקל מבחינה בין שלושה סוגי וויכוחים במדע (ובכלל): דיון (discussion), התנצחות (dispute) ומחלוקת (controversy). ב"דיון", מחפשים אחר האמת, ויש הסכמה על הנחות המוצא הגלויות והמוסוות של הדיון (למשל, מיהם המומחים, מהן המתודולוגיות הרלוונטיות, מה נחשב טיעון רלוונטי בתחום, מהו ה"טוב", וכדומה). הדיון כפוף להיגיון קבוצתי ומועד לחשיבה קבוצתית (group thinking), להלן; אפשריים ויכוחים סוערים בדיון, ואפילו אי-הסכמות, אולם אין ערעור על הנחות היסוד של הפרדיגמה;

ב"התנצחות" מה שחשוב הוא הניצחון בעיני צד שלישי (נניח, ועדת הכנסת, התקשורת, בית המשפט, הציבור) ולא האמת; בהתנצחות נפוץ השימוש בתכסיסים רטוריים, כמו טיעון לגופו של אדם ("לא מומחה", לא מבין ב"מדע", "קונספירטור", מתנגד/סרבן חיסונים, מכחיש קורונה, וכדומה). "קונצנזוס" מהווה אחד הטיעונים בהתנצחות, מכיוון שהוא אינו עוסק בגופו של עניין, אלא מגייס את הקבוצה הרלוונטית לעדות ולכן הביטוי "אין מחלוקת בקרב המומחים" (ע"ע הפלרת מים), שמטיל דופי בכל בר-שיח, יהיו מיומנויותיו אשר יהיו, כמי שאינו מומחה (מישורי, 2016)(Mishori, 2019a) [1].

מחלוקת היא הסוג המעניין ביותר, מכיוון שכמו בדיון, הצדדים רוצים להכיר את האמת, אולם אז מתגלעים וויכוחים על הכל: הנחות יסוד (מוסוות או גלויות), מי המומחים הרלוונטיים, מהן המתודולוגיות הרלוונטיות, העובדות הרלוונטיות וכדומה. בתחום בריאות הציבור נוהגים להכחיש מחלוקות (למשל, בעניין חיסונים, הפלרת מים או מדיניות הקורונה) את את עצם חשיבותן, בטענה ש"כל המומחים מסכימים" או שיש "קונצנזוס".

מכאן נאמר, בבריאות הציבור יש קונצנזוס, אך אין הסכמה על כל הפרטים (אין אחדות דעים מוחלטת), ועליהם עשויים להיות ויכוחים (במסגרת "דיונים"), שאינם מתעלים לכדי מחלוקת על הנחות היסוד הפרדיגמטיות והדיסציפלינריות.

כדי להעריך היקף הוויכוחים בתחום בריאות הציבור נכנסנו לאתר האיגוד, וגללנו את כל הידיעות וההודעות בתחומים "כללי", "קורונה" ו"קנאביס". לא מצאנו ולו פריט אחד שבו התנהל ויכוח על היבטים של הפרת זכויות הפרט עקב רפורמת המדיקליזציה בקנאביס, או ביחס למדיניות הקורונה. אין דיונים כאלה בכלל. זהו ביטוי לקונצנזוס. אין גם ערעור על ההיגיון האפידמיולוגי ועל המחיר החברתי של מדיניות התו הירוק. אלו ביטויים של חשיבה קבוצתית, שבמקרה של "בריאות הציבור" אפשרה סטייה מוחלטת מכללי הביו אתיקה הליברלית, כאשר ה"רפורמה" בקנאביס רפואי היא ההוכחה, וכל עוד לא יתמכו רופאי בריאות הציבור בלגליזציה (ויעדיפו מדיקליזציה) הם יוכיחו שהם מעדיפים את כוח השיפוט הרפואי על-פני חירות הפרט, ואת נקודת המבט של הפארמה על-פני ריפוי מהטבע ודמוקרטיזציה של תחום הבריאות ובכלל.

 

8.     הקונצנזוס (מסגרת המדע הדיסציפלינרי)

הקונצנזוס הדיוני בבריאות הציבור מקנן בתוך קונצנזוס רחב יותר, של עליונות המדע הדיסציפלינרי וסמכות המומחים, כל אחד בתחומו (מישורי, 2020). קונצנזוס זה נוצר מההנחה שכיום, המדע מתפתח בדיסציפלינות ובתתי-דיסציפלינות, בהם מבינים רק המומחים. המדע בנוי כ"אקדמיה", והיא המכשירה את המומחים ומעניקה הכרה להישגיהם. בגלל הלוגיקה של המבנה הזה, לא ערערו בכירי המדע והאקדמיה עצמה על עצם סגירת המוסדות להשכלה גבוהה במהלך הסגרים, וגם לא על פתיחתם בכפוף ל"תו הירוק" (אפרטהייד רפואי, שזכה להסכמה-בשתיקה מהמוסדות כעניין "מדעי").

כל אחד מאנשי האקדמיה והמדע מצא עצמו בעמדת חולשה, לנוכח הקונצנזוס-לכאורה הדיסציפלינרי. ה"מומחים" נושאים בתארי ד"ר ופרופסור, ואחת היא אם מקומם באקדמיה, בבתי החולים (לרוב האוניברסיטאיים) או כבעלי תפקידים בטכנוקרטיה. הם אלה שקיבלו הסמכות לפרש את המציאות (לקבוע "אמת" בתחומם), ולגזור ממנה את הטוב. מי ש"מאמין" במדע, צריך לקבל מראש את עמדת המומחים כקירוב המירבי שאנו יכולים לקוות לו אל האמת ואל הטוב. כך הופך הקונצנזוס (scientism), אמונה במדע, או ליתר דיוק: אמונה במה שהמומחים אומרים בשם המדע, גם אם נימוקיהם לוקים בחסר וניכרים ליקויים חמורים בשיקול הדעת (מישורי, קרייסברג ואבי-יצחק, 2022). כלומר, יש קונצנזוס בתחום בריאות הציבור, שחוסה בתוך קונצנזוס רחב יותר, בדבר מבנה הכוח והסמכות במדע ובאקדמיה: שלטון המומחים  (Mitchell, 2002; Mishori, 2019).

ב"שלטון המומחים" תיאר מיטשל (2002) כיצד עברה מצרים תמורות משמעותיות במאה העשרים, כולל פרויקטים מסיביים של בנייה ותוכניות השקיה חדשות ששינו את זרימת הנילוס. מיטשל ביקר את תפיסת העולם של המומחים (הקונצנזוס) לפיו "מודרניזציה" בעולם "המתפתח" פירושה ששאר העולם יאמץ וישתמש בטכנולוגיות המערביות, או שחלק אחד של העולם יכול לעזור לאחר באמצעות העברת טכנולוגיה. מיטשל הציע שהכוחות של הקפיטליזם העולמי והמדע הטכנוקראטי נוטים לשחזר את הבנתם-שלהם את העולם, תוך אכיפת פרדיגמות (מערביות, ניאו-קולוניאליות) אשר מוחקות מושגים ופרקטיקות מקומיות של תרבות, עשייה וידע (Levi & Mishori, 2021).[1]

תקופת הקורונה סיפקה לנו מודל חדש של "שלטון מומחים" טכנוקראטי, לפיו בעידן של מגפות, מדיניות ציבורית נקבעת קודם-כל על-פי שיקולי המומחים הרלוונטיים, של בריאות הציבור, שפיתחו "פרדיגמה" חדשה לפיה מוצדק וצריך להשתמש בביוכוח קיצוני (biopower) במסגרת הגדרה מחדש של העולם הפוליטי כך שיתנהל באופן צנטרליסטי על-פי שיקולים של מדע (biopolitics) (Mishori, 2020). מדובר באתיקה חברתית טכנוקראטית חדשה (Mishori, 2020a)[1], המקדשת את שלטון המומחים, המאופין בחשיבה קבוצתית, שאיננה שוללת ויכוחים כל עוד הם אינם בסוגיות הליבה של הדיסציפלינה/הפרדיגמה.

 

9.     חשיבה קבוצתית

הדיון ב"חשיבה קבוצתית" החל אצל Janis (1972)[1] כדי להסביר כשלים בקבלת החלטות במדיניות החוץ האמריקאית. Janis הגדיר תופעה זו כדינמיקה קבוצתית, דחף פסיכולוגי לקונצנזוס בכל מחיר המדכא התנגדות והערכה של חלופות, כליקויי חשיבה ומדיניות. Janis זיהה מספר ליקויים הנובעים מחשיבה קבוצתית ובהם: (1) הדיונים הוגבלו לחלופות בודדות בלבד; (2) הפתרון המועדף במקור לא הוערך מחדש; (3) חלופות שנזנחו בתחילה לא עברו הערכה-מחדש; (4) מיעטו לבקש עצות ממומחים רלוונטיים; (7) הדיונים כללו סקירה לא-מלאה של יעדים אפשריים ושל חלופות; (5) ניכרת הטיה סלקטיבית נגד גישות/עצות המנוגדות להסכמה הכללית; (6) החברים לא שקלו כיצד קבוצות חיצוניות לקבוצת המוקד עלולות להגיב וכשלו בפיתוח תוכניות להתמודדות עימן.[1]

Courtright (1978)[1] בחן אמפירית במעבדה את המודל של ג'אניס, ומצא שהוא תקף, באשר המשתנה המבחין אם קיימת דינמיקה של (ליקויי) חשיבה קבוצתית הוא קיומם או היעדרם של קונפליקטים בקבוצה.[1] אצל Moorhead & Montanari  (1986)[1] שבדקו אמפירית את המודל של ג'אניס, מופיעים רשימת "סימפטומים" של חשיבה קבוצתית, שקשה שלא לחשוב שהם מתארים במדויק את הדינמיקות בתחום "בריאות הציבור". סימפטומים אלה כוללים: (3) אמונה בלתי מעורערת במוסר המובנה של הקבוצה, (2) מאמצים קולקטיביים של רציונליזציה, (7) אשליה משותפת של תמימות דעים, (6) צנזורה עצמית של סטיות מהקונצנזוס הקבוצתי, (8) הופעת self-appointed mind guards  כדי לסנן מידע שלילי, (5) לחץ ישיר על חברים שחולקים על הסטריאוטיפים המקובלים בקבוצה, (4) דעות סטריאוטיפיות על אודות יריבים, וכן (1) אשליה של חוסר פגיעות (כלומר, אם כולנו מסכימים על המדיניות, לא ייתכן שהיא שגויה, עד כדי כך שיבואו איתנו חשבון) (Janis, 1982, 244)[1].

בגיליון זה של עלון הביו-אתיקה מופיע מאמר נוסף (מישורי ואבי-יצחק, 2022), העוסק בחיסון ילדים, והוא מהווה חלק מהטיעון במאמר זה. לפי המאמר, לא ניתן להסביר את הקונצנזוס בקרב המומחים בצט"מ וב-FDA, שאישרו את החיסון לילדים (5-11), באמצעות העובדות בלבד, שנראות כמצביעות נגד אישור החיסון, ולכן

זאת ועוד, קיומן של דינמיקות של פסילת יריבים (ושמות הגנאי היצירתיים בהם מכנים אותם: מתנגדי חיסונים, מכחישי קורונה, פייק ניוז, קונספירטורים, וכדומה), וטיעוני קונצנזוס, מצביעים על דינמיקות של חשיבה קבוצתית, וכך גם היעדרם של וויכוחים בנושאים הבסיסיים ביותר, למשל חוסר-היכולת לשאול אם המדיניות עומדת או לא-עומדת בכללים המקובלים של הביו אתיקה הליברלית  וה"כשל הנטורליסטי" (the naturalistic fallacy) לפיו מה שיש (המציאות) זה טוב, ולא יכול היה להיות אחרת. הסיבה היא הדינמיקה שנוצרה בתחום בריאות הציבור, שבלבלה ללא היכר את הדיון בין הטוב (המוסרי) לבין החיסונים, וזיהו ביניהם בטעות.

 

10.  החיסונים באתיקה של בריאות הציבור (א)

כזכור, הסכמנו עם בועז ודוידוביץ עם טענתם לפיה "החיסונים הם קו השבר המרכזי בשאלות של טובת הפרט וטובת הכלל, ובאירועים אלה מתגלה לעין הציבור ההיגיון האתי של בריאות הציבור".

העניין הוא פשוט, בבריאות הציבור בלבלו בין החיסונים לבין הטוב, מתוך אמונה שהחיסונים הם safe & effective, והם טובים גם ברמת האינדיבידואל (הסיכון בתופעות הלוואי זניח-לכאורה לעומת התועלת), והן ברמת הקולקטיב (המיתוס של חיסון העדר המחוסן)  (vaccinated herd immunity). מדובר בפטיש (fetish) טכנולוגי ותיק בתחום בריאות-הציבור, המשתלב עם האינטרסים של חברות התרופות. מכיוון שהחיסונים הוגדרו כ"טוב", הם כיסו (eclipsed) על הטוב הקודם עליו הוסכם ברפואה, של הביו-אתיקה.

האמונה בחיסונים החליפה את הביו-אתיקה כהגדרה וכביטוי של הטוב. ככל הנראה בתחילה הניחו שאין סתירה בין הטוב של החיסונים לבין הביו אתיקה, ואחר-כך שכחו מהביו אתיקה, ונשארו רק עם "הטוב" של החיסון. ולראייה, חוסר-החשיבות המוחלט שניתן במהלך המשבר הנוכחי לשאלות של הסכמה מדעת לפרוצדורות רפואיות (בדיקות, חיסונים) ולעצם מצב החירום בכלל (כולל הסגרים), וכן הקונצנזוס הרחב לפיו אין צורך להתייעץ עם הציבור, לפני שמייסרים אותו בשוטים ובעקרבים, כדי שיימלא אחר ה"הנחיות", שנועדו ליצור ריחוק חברתי ומשפחתי (למרות ניסיון של ד"ר בועז ופרופ' דוידוביץ' למצוא מילים יפות יותר לעניין זה—"ריחוק פיזי"[1]), או לפני מהלכים מרחיקי לכת ומפלגי-ציבור (עד כדי פחד-חינם ושנאת-חינם) כדוגמת חובת המסכות או התו הירוק.

הביטוי safe & effective, כחיבור של שני מונחים יחסיים, מאפשר למומחי "בריאות הציבור" להתגבר על מכשול ביו אתי נוסף, העיקרון "קודם כל אל תזיק" (primum non nocere), לפיו עדיף לא-לעשות מאשר לעשות, במקרה שעלול להיגרם נזק. מבחינת "בריאות הציבור", נזק קטן או קטן-יחסית תמיד ייגרם לאינדיבידואלים שאיתרע מזלם ("נפלו בסטטיסטיקה") ונפגעו מחיסונים, והרי "מי שלא עושה לא טועה", אבל מכיוון שהנזק מוצדק לכאורה על-ידי התועלת המצרפית (common good) שכוללת בטיחות יחסית (כולל ביחס לסיכוני המחלה), אז ברור שברמת האוכלוסייה מזיקים קצת, ולכן אין עם זה, לכאורה, בעיה.

מכיוון שמניחים שהחיסונים זה "טוב" (הנחת המציאות), השאלות האתיות הדומיננטיות בבריאות-הציבור נוגעות לצדק ושוויון, כפי שהם מבינים אותם. בפשטות, חובה על רופאי בריאות הציבור להנגיש את הטוב הזה לציבור, ובמיוחד לשכבות החלשות, שמסיבות של השכלה נמוכה וכדומה ממעטים להתחסן, בהשוואה לאוכלוסיות מבוססות ומשכילות יותר.[1] לכן, נדרש מאמץ מיוחד לקדם חיסונים באוכלוסיות חלשות, וגם במדינות עולם שלישי, הן מנימוקים של צדק חלוקתי, והן מכיוון שאם לכאורה לא יתחסנו, ייווצרו "וריאנטים" שיימנעו מצב של בריאות אפידמיולוגית לאומית או גלובלית, בהנחה שהחיסונים יעילים ואפקטיביים כמובטח. 

מכיוון שהחיסונים זוהו עם הטוב, החל מסע של דה-לגיטימציה של כל מי שערער על הטוב. סוגיות הבטיחות הודחקו לטובת שיח מניפולטיבי על "הססנות" חיסונים (vaccine hesitancy), לפיו מי שאינו מתחסן לוקה בעצלות, או שאין לו מידע, או שפיתח בעיה של אמון (בממשלה, בממסד), או שזוהתה בעיית נגישות (מתחם החיסונים פשוט רחוק מהבית), ומנגד הציגו "הססנות" זו כאחד מעשרת האיומים על הבריאות הגלובלית, והכשירו השטח להסתה פרועה וחסרת-בסיס לפיה הלא-מחוסנים מאיימים על בריאות הציבור והם מפיצי מגפות, עלילת דם כפשוטו (מישורי, 2019)[1]. זאת, במסגרת בלבול מושגי מוחלט בין "בריאות" (של אינדיבידואלים) לבין "בריאות הציבור" (הפשטה), עוד בטרם פרוץ משבר הקורונה.

מרגע שהופיע התכשיר של פייזר, מעצם העובדה שהוא כונה "חיסון" היה ברור שהוא טוב, אינדיבידואלית וקולקטיבית, ומעט מחשבה הוקדשה לרעיון שמאפייני התכשיר (מייצר נוגדנים ספציפיים) מונעים ממנו ליצור חיסון עדר (herd immunity) וגם לא אזורים "סטריליים" של מחוסנים-בלבד, מאחר שאינו מסוגל למנוע הידבקות או הדבקה(Subramanian & Kumar, 2021)[1], בעוד יכולתו למנוע-לכאורה הופעת סימפטומים יורדת במהירות עם הזמן (ולכן המלצה לקבל "בוסטר" אחרי 6-3 חודשים ולכן המנה הרביעית).

 

11.  החיסונים באתיקה של בריאות הציבור (ב)

וגם, מאחר ש"החיסונים הם קו השבר המרכזי בשאלות של טובת הפרט וטובת הכלל, ובאירועים אלה מתגלה לעין הציבור ההיגיון האתי של בריאות הציבור", הרשו לעצמם מומחי "בריאות הציבור" לפרש לקולא גם את מורשת קוד נירנברג (1947)[1]. כזכור, מדובר בעשרת הכללים על פיהם נשפטו הרופאים הנאצים בשל ניסויים רפואיים בבני אדם. ביו-אתיקה "קולקטיבית" המאפשרת את "התו הירוק" מפרה לכאורה חלק מכללים אלה.

על-פי תקנות בריאות העם (ניסויים רפואיים בבני אדם, תשמ"א, 1980)[1], "ניסוי רפואי בבני אדם הוא:

" - (1עשיית שימוש בתרופה, בקרינה או בחומר כימי, ביולוגי, רדיולוגי או פרמקולוגי, בניגוד לאישור שניתן לאותו שימוש לפי חיקוק, או כאשר השימוש האמור אינו מקובל בישראל לצרכים שמבוקש לייעדו להם, או שטרם נוסה בישראל, ויש בו או שמייעדים אותו להשפיע על בריאותו, גופו או נפשו של אדם או של עובר, או חלק מהם, לרבות המערך הגנטי

; (2עשיית כל הליך, פעולה או בדיקה בבן אדם, שאינם מקובלים.

תכשיר ה-mRNA (וגם הבדיקות, טרם המשבר) הוא הליך לא מקובל, ולפיכך מהווה ניסוי בבני אדם, מה גם שקיבל מה-FDA אישור חירום בלבד, שתנאיו מאשרים שמדובר עדיין בניסוי. זאת ועוד, "אישור החירום" ניתן (לאחר מעקב של כחודשיים) כטיפול בעל שתי מנות בלבד. כלומר, כל מי שמקבל מנה שלישית ורביעית משתתף בניסוי נוסף. מאחר שהתכשיר של פייזר קיבל אישור-חירום בלבד, פירוש הדבר שמדובר בטיפול ניסיוני, ולפיכך חלים עליו כללי נירנברג, שלא מאפשרים נקיטת "תמריצים" נוסח התו הירוק. כידוע, לפי קוד נירנברג (1) נדרשת הסכמה מדעת של המשתתפים במחקר; (9) משתתפים בניסוי יכולים לפרוש בכל עת; (10) צוות הניסוי נדרש לעצור את הניסוי כאשר מעריכים שהמשך הניסוי יהיה מסוכן (תופעות לוואי).[1]

זאת ועוד, "תמריצי" התו הירוק נועדו לשרת ניסוי נוסף, בלתי מוכרז, בחיסון העדר המחוסן (Vaccinated Herd Immunity), בניסיון לחלץ תועלת "קולקטיבית" מהתכשיר החדש, מעבר לתועלותיו-לכאורה עבור האינדיבידואלים.

בבריאות הציבור מנסים להיחלץ מהדינמיקה באמצעות משחקי מילים. מבחינתם, המעקב אחר השימוש בתכשירי mRNA אינו "ניסוי", אלא "ניטור" ו"מחקר", מכיוון שהניסוי נגמר לאחר אישור החירום ב-FDA, ומאז נותנים מאות מיליוני מנות ללא בעיה... כך חומקים באמצעות הגדרות ושינויי-לשון מכללי הביו אתיקה ומההגדרות הבסיסיות של כללי הלסינקי, בעניין טיפול ש"אינו מקובל" ו"שטרם נוסה בישראל".

ה"הגיון האתי של בריאות הציבור" קבע שכל מי שאינו מסכים להשתתף בניסוי הכפול מגלה סממנים של מעין-פסיכופתיה חברתית, אנשים שלכאורה אינם מסוגלים ל"סולידריות" ול"ערבות הדדית". לפי בועז ודוידוביץ, "בכל הנוגע לנמנעי חיסונים: אנו חושבים שזו פריבילגיה של יחידים ושיח של אנשים בריאים. אין אנו כופרים בזכותו של הפרט לא להתחסן, אלא שאנו חושבים כי מדובר במעשה המעיד על חוסר סולידריות."

 

12.  תוצאות התו הירוק: ההסתה

את ה"פרדיגמה החדשה" של תחום בריאות הציבור צריך להעריך לא רק על-פי כוונותיה, כפי שהן מתבטאות במילים יפות כגון "ערבות הדדית" ו"סולידריות", אלא גם על-פי תולדותיה, למשל כפי שהופיעו במאמר הסתה ושטנה שפורסם בחינמון הנפוץ במדינה, על ידי "מומחה" בביטחון, שמנהל תוכנית בתחום באוניברסיטת חיפה, שקרא "לבודד את סרבני החיסונים מהציבור".[1] לפי המומחה (9.11.21):

"דעיכת הגל הרביעי של נגיף הקורונה אינה צריכה להסיח את הדעת מן האיום החצוף של כת סרבני החיסונים על חיינו ובריאותנו ועל איכות החיים שלנו, בעיקר משום שלאחרונה מאיימים פעילים מקרבם גם על ביטחוננו הפיזי.

במהלך הגלים הקודמים של התפרצות המגיפה פגעה התנהגותם המופקרת של סרבני החיסונים בפרנסתנו, בהשכלתם ובנפשם של ילדינו והגבילה את חירותנו בתחומים שונים. לקראת התפרצויות אפשריות צריך למנוע מהם למרר את חיינו ולתפוס את המשאבים הרפואיים הדרושים להצלת חייהם ובריאותם של מי שראויים שהחברה תדאג להם.

אין סיבה שהחברה תסבול את הזיותיהם הפתולוגיות, את תפיסת העולם הפרימיטיבית שלהם ואת בורותם המשוועת ותממן את שיגיונותיהם. אם הם מתעקשים לחלות, לסבול ולמות - זה עניין שלהם. אין הכרח להפריע להם, אך הגיע הזמן לממש את הזכות הטבעית של בני תרבות להגנה עצמית.

דווקא עכשיו, כשהמגיפה דועכת, הגיע הזמן לבודד אותם מקורבנותיהם, כדי להקשות עליהם להפיץ אותה שוב. מטרת העל הראויה היא בידודם מן המרחב הציבורי באמצעות הקפדה יתרה על התו הירוק בכל מרכיביו: במערכת התחבורה הציבורית, בכל מקומות העבודה הציבוריים והפרטיים, במערכת החינוך, באתרי התרבות והפנאי, בקניונים ובכל מקום סגור. כאשר מסלקים מן המרחב הציבורי את "מחבלי הבריאות", אפשר בהדרגה גם לחדול מעטיית המסיכות".

במילים אחרות, "סרבני החיסונים" ("מחבלי הבריאות") אשמים בכל עוולות משטר בריאות הציבור, אפילו במסכות, מכיוון שאם כולם היו מחוסנים, לא היה בהן לכאורה צורך.  והמומחה האקדמי ממשיך:

"...את זכותם למחות יוכלו הסרבנים לממש במתחמים מבודדים, שבהם לא יסכנו את בריאות הציבור באתרים הומי אדם. אם יחרגו מן המתחמים האלה, ראוי לטפל בהם באמצעי פיזור מרחוק, כדי שלא ידביקו חלילה את השוטרים המבצעים את עבודתם.

נדרשת גם התארגנות של החברה כדי להקיא את הכת המטורללת והמופקרת הזו מקרבה. כיוון שהתנערו מן הסולידריות שלהם איתנו, הגיע הזמן שנתנער כולנו מן הסולידריות שלנו איתם. לצורך זה ראוי לחזור להציע יוזמה אזרחית, שתאסוף באופן פעיל את שמותיהם של סרבני החיסון הבגירים, בדגש על פעיליהם.

לא מדובר, כמובן, על מי שאינו יכול להתחסן מטעמים רפואיים ואחרים או על בני נוער, שמא נמנעו מחיסון בשל הסתת הוריהם. הרשימה הזו צריכה לעמוד לרשותו של כל מי שרוצה להגן על חייו, בריאותו, ילדיו, חירותו ופרנסתו מפני פגיעתם הרעה.

מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים והבדיקות מדברים בשם שקיפות המידע. על פי אותו עיקרון, תאפשר רשימה כזו לכל אחד מאיתנו לבדוק עם מי אנחנו רוצים להתרועע, את מי אנחנו רוצים להעדיף כבני זוג, את מי להעסיק, היכן לקנות, איזו חברה דואגת שעובדיה יהיו מחוסנים, איזה פאב מקפיד שלא לאפשר להם להדביק את יושביו. חברות הביטוח תדענה ממי לגבות פרמיה גבוהה יותר.

אומרים כי יש בקרבם יודעי קרוא וכתוב ואפילו אנשים משכילים, אך מי שמגדירים דמוקרטיה וחירות הפרט כזכות לגרום סבל ומוות לזולתם, להכחיש ממצאים מדעיים ולאמלל את ילדיהם ואת בני ביתם, כנראה למדו אזרחות אצל מורה סרבן חיסונים. הם המציאו זכות יסוד חדשה: הזכות לחלות, לסבול ולמות, כדי לשמור על הבריאות.

מי שמתעקש להידבק ולחלות, מי שאינו מעדיף בני זוג וחברים רציונליים ואחראיים ומי שרוצה לעודד טרלול והפקרות, יכול גם הוא להיעזר ברשימה המוצעת כאן - המפרטת מי נמנה עם סרבני החיסונים - לבחירת חברתם של אנשים כמותו, כדי להתרועע ולחיות בקרבם. זה יועיל לחברה כולה, כיוון שיפעיל את הברירה הטבעית לטובת הדורות הבאים."  

 

בכל זאת, הרשימה לעיל מהווה עדות ניצחת לפירות הבאושים של "הפרדיגמה החדשה" של בריאות הציבור, היוצרת סלקציה על רקע סטטוס רפואי (נכונות להזריק, להראות בדיקה "שלילית" בתוקף), המבוססת על יצירת פחד מהזולת, ועל הסתה פרועה כנגד ה"כופרים" (במדע של בריאות הציבור) שהם ה"רשעים", על-פי ההגדרה ההלכתית המקובלת של "מי שהוציא את עצמו מהכלל", כשהכלל הוא ציות להנחיות שנקבעו על-ידי המומחים בבריאות הציבור ועושי דברם. אנו תמהים אם לכך כיוונו בועז ודוידוביץ כשהודו בזמנו "שאסור להתייחס למגמות כאלה של בריאות הציבור מבלי להתייחס לגלגוליה[ן] הפשיסטיים (דבר שעלול להתהוות עם הקצנה של הפרדיגמה)" (מארס 2021).  

לא מדובר על אירוע בודד. אותו "מומחה" לביטחון לאומי כבר קרא לפטר מורים לא-מחוסנים[1], והמליץ "לא לרחם" על מתנגדי החיסונים.[1] רבים בתקשורת וברשתות החברתיות מדברים כמותו ומהדהדים דבריו. מדובר במסע ציבורי מתמשך, הניזון ישירות מתמונת המציאות של רשויות הבריאות, המציירים אנשים בריאים כמסוכנים לזולתם, באופן כללי ועל רקע השאלה אם קיבלו על עצמם את התכשיר הניסיוני.

נציין כאן שהמומחה לביטחון לאומי סותר את עצמו, כאשר הוא מתיימר במאמריו להציע מדיניות שתחזק את החוסן הלאומי, ובו-זמנית זורע פירוד ומחלוקת (שנאת חינם), שיעמדו לרועץ במקרה של אתגר לאומי או בטחוני חמור. לדבריו, "חברה אחראית זקוקה להסכמה רחבה בדבר סדר העדיפויות הלאומי. עוצמתה וחוסנה של חברה פתוחה ודמוקרטית נשענים במידה מכרעת על נכונות הציבור הרחב לשאת בעול, כדי לקדם עניינים הנראים לו חיוניים וכדי להתמודד עם איומים המקובלים עליו כחמורים במיוחד" הכיצד אפשרית הסכמה רחבה כאשר "סרבני" החיסונים מודרים כהצעתו?[i]



[i]  דן שיפטן (6.12.21). מעל המחלוקות: נדרשת תוכנית לאומית ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לאבד את דרכה • נדרשת הסכמה נרחבת לתוכנית שתגדיר את סדר העדיפויות, והדיון הציבורי יבהיר את תחומי ההסכמה והמחלוקת. ישראל היום. https://www.israelhayom.co.il/opinions/article/6111183

 והיה ותקרנה מלחמה, מה יעשו אז עם אלו שמכונים כיום "מתנגדים" או "סרבנים" (ומה יעשו הם עצמם)? האם יגייסו אותם למילואים? האם יתייצבו? ומה עם בני משפחותיהם, בניהם ובנותיהם שבסדיר?

מומחי בריאות הציבור לא יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם, מכיוון שלא ייצאו גינויים מטעמם כנגד דברים אלה ואחרים, המתפרסמים כיום לעתים קרובות. איגוד רפואי בריאות הציבור לא ביקש לשים גבול להסתה, ותומך במדיניות התו הירוק, המבוססת על אפליה ממוסדת ועל סלקציה רפואית, בשם טובת ה"קהילה" שהם מדברים בשמה, כמו פעם, רק שעכשיו אומרים שאסור להשוות (ויש שחושבים שחייבים). בתו הירוק, ובהצגת נמנעי החיסונים כאיום על הציבור, שמהדהדים פוליטיקאים, כולל ראש הממשלה ("מי שלא מתחסן כאילו מחזיק תת־מקלע שמרסס נגיף דלתא")[1], מתירים מומחי בריאות הציבור את דם נמנעי החיסונים, ונותנים ידם לעלילת דם ממש, לפיה המגיפה ממשיכה בשל ה"סרבנות" להשתתף בפולחן עגל הזהב של התכשיר הניסיוני. אין לנו ספק שד"ר בועז ופרופ' דוידוביץ' מסתייגים מכל גילוי של הסתה כאמור, אולם לא תיתכן תוצאה אחרת למדיניות חברתית המבוססת על התו הירוק.

 

13.  אחריות מערכת ההשכלה הגבוהה

רשימות כמוזכר לעיל, מהוות כתם גם על אוניברסיטת חיפה, ועל מערכת ההשכלה הגבוהה בכלל, שראשיה לא יצאו כנגד התבטאויות כאמור וגם יישמו במוסדות את מדיניות התו הירוק (המולידה פירות באושים אלה), שהם קיבלו על עצמם בצייתנות (תוך פגיעה בעובדים ובסטודנטים), ובכך סיפקו לגיטימציה-לכאורה "מדעית" לאפרטהייד רפואי[1] על-בסיס הנכונות לעבור פרוצדורות רפואיות (זריקות או בדיקות). הסכמה שבשתיקה היא עדיין הסכמה, וזו הייתה הסכמה לסמכותם המדעית של מומחי בריאות הציבור, שבגדר סמכותם לא נכלל ביטול-למעשה של עקרונות האוטונומיה, חירות הפרט וההסכמה מדעת.

המסית מאוניברסיטת חיפה מהווה דוגמה קיצונית, ולכן סגנונו המשתלח זיכה אותו בציטוט הארוך לעיל. אולם גם טקסטים "מתונים" מהדהדים מסרים של הדרת הלא-מחוסנים ומסייעים ביצירת אקלים חברתי של הפרדה-רפואית (medical segregation). כך למשל, קבוצת פרופסורים למשפטים ולפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית (אנוך, ברק-קורן , שור-עופרי , הד ומלכאי)  פרסמה "נייר עמדה" (פברואר 2021)[1] המשתלב עם "הפרדיגמה החדשה" בתחום בריאות הציבור. לפי כותבי המסמך,

"בתמצית, אנו טוענים כי מדיניות חיסונים להתמודדות עם מגיפת הקורונה ונזקיה היא עניין הנוגע לבריאות הציבור ולא עניין רפואי פרטי, ולכן המסגרת הנורמטיבית הכללית שיש להחיל על הסוגייה היא פקודת בריאות העם, אשר מעניקה סמכות חוקית לגורמים המקצועיים במשרד הבריאות להטיל הגבלות על לא-מתחסנים ואף להטיל חובת חיסון במקרים מתאימים." (ע' 1)

לא במקרה מתעלמים המומחים המכובדים מכללי הביו-אתיקה הליברלית, או מקוד נירנברג, מכיוון שמראש הניחו שלא מדובר ב"עניין רפואי פרטי", אלא ב"בריאות הציבור", וזה כבר עניין קולקטיבי, "חובה אזרחית", ולכן נשארים רק חוקי החירום (פקודת בריאות העם), מסגרת "נורמטיבית" הקודמת טמפורלית (כצו מנדטורי) הן לקוד נירנברג והן להצהרת אונסקו. חסר במסמך טיעון שמסביר כיצד ניתן לפטור בקלות כזו (ובמדינת היהודים) את מומחי הרפואה מציות לקוד נירנברג ומהצהרת אונסקו, וממילא כל מה שנכתב בהמשך המסמך לוקה באותם הכשלים של "הפרדיגמה החדשה" בביו-אתיקה של בריאות הציבור.

נייר העמדה רצוף בעיות נוספות, שלא נוכל להתעכב עליהם כאן, וממילא אלון הראל (2021) סקר יפה חלק מליקויים אלה, וסיכם בטענה ש"הניתוח המוצע בדוח זה מרחיב יתר על המידה את סמכויות המדינה ומגביל יתר על המידה את חירויות הפרט. ...[הדוח] מכיל בתוכו פוטנציאל טוטליטרי המאיים איום ממשי על חירויות הפרט, ואימוץ מסקנותיו יהווה תקדים מסוכן בעל פוטנציאל הרסני לחירויות הפרט." [1]

הראל מניח שלוש הנחות חשובות: (1) זכות האדם לשלוט בגופו ולהחליט אילו חומרים יוחדרו לגופו; (2) שיש לאדם זכות בעלת משקל רב לנהל חיי יום-יום נורמליים (הליכה למסעדה או כניסה לתיאטרון או לקולנוע אינן "פריווילגיות" אלא זכויות יסוד); (3) הצורך להבחין משפטית ומוסרית בין סיכונים סבירים ללא סבירים (כשם שאין להתיר לאנשים להטיל סיכון לא סביר על אחרים, כך אין לאסור על אנשים להטיל סיכון סביר על אחרים (כדי להגן על הזכות לחירות), וראוי שהנחות אלה ישמשו חלק מכל דיון עתידי על חירות בריאותית ורפואית.

בכל זאת נציין שלוש הערות משלנו, המשלימות את הטיעון של הראל. ראשית, (א) מחברי המסמך "מניחים את המציאות" לפיה היעילות והאפקטיביות של התכשיר (וכן תרומתו להפחתת ההדבקה) היא כהבטחות שניתנו בזמנו, כלומר משעבדים באופן לא-ביקורתי את האתיקה לטענות "מדעיות" שהוכחו כשגויות ואף כמניפולטיביות.[1] ניסוח יפה לעניין זה מופיע במאמר (צדוק, 25.2.21)[1] שניסה להפריך התראותיהם המדויקות של ד"ר אביב שגב ופרופ' אסא כשר (10.2.21)[1] כנגד התו הירוק כעניין פגום מוסרית ומדעית, ונציין אחד מציטוטיו ותשובתו. 

"הדרכון הירוק אמור ליצר מרחבים בטוחים ונקיים מקורונה, אך בהעדר ידע מספק על יעילות החיסון (שלא תמיד "תופס" וניתן לחלות גם לאחריו) ועל משך ההגנה שהוא מספק (שמשתנה מאדם לאדם), אין אפשרות אמיתית לייצר כזה מתחם", אומרים השניים [שגב וכשר]. אבל ההיפך הוא הנכון! מקום שיש בו 100% מחוסנים הוא מתחם בריאותי ודאי. מיטב הרופאים והמחקרים מוכיחים זאת (מחקרים של הימים האחרונים מוכיחים כי החיסון יעיל ברמות של כ-98%).

 

קריסתו האפידמיולוגית של מודל התו הירוק[1] אמור לשמש כאזהרה לכל מי שרואה באתיקה נושאת כלים של המדע, שרשאית להניח ללא פקפוק טענות של "מומחים" בעניין זה או אחר. "הנחת המציאות" היא אחד האיומים על המדע ועל האתיקה בימינו, מכיוון שמי שקובע את המציאות (האמת-לכאורה) עלול לגזור ממנה גם את הטוב (אתיקה), במקום להניח את האתיקה כבסיס מחייב. האתיקה חייבת להיות שיטת ביקורת, מכיוון שאחד מעיקרי האתיקה היא שמירה על האמת, ולא ניתן להניח ללא בדיקה שהאמת היא כנבואות המומחים, בוודאי כאשר דגל שחור ביו-אתי (הפרה רבתי של זכויות הפרט) מתנוסס מעל נבואות הזעם או תחזיות הגאולה של מי שמינו עצמם להיות דוברי ה"מדע", והמתגוללים כנגד כל דבר ביקורת כ"כפירה" בעיקר.

שנית, (ב) הדיון בחוות הדעת ובמקומות אחרים מניח הנחה מובלעת, לפיה משבר הקורונה הוא עניין חסר-תקדים, משבר של פעם במאה שנה, שמצדיק מהלכים לא-שגרתיים (דוברי הנחה-מובלעת זו מדמים לעצמם "דמוקרטיה מתגוננת", בדומה לאיום הטרור). בפועל, אזהרות מפני כפיית חיסונים ומגמות רודניות בפרדיגמה החדשה של בריאות הציבור הופיעו בטרם פרוץ המגפה, וראוי לציון הכנס הבינלאומי מה-21.11.19,[1] של עמותת "חיסונים בחירה מושכלת", בנושא הסכמה מדעת, שהתריע מפני איבוד החירויות בעידן בריאות הציבור עוד בטרם הוצגה הקורונה כמחלה חדשה והוכרז מצב החירום.

גילוי נאות, הייתה לנו הזכות [ד.מ.] לתת את הרצאת הפתיחה בכנס חשוב זה, בכותרת "ההסתה כנגד הססנות חיסונים",[1] שבה התרענו ש"בריאות הציבור" הפכה לאיום על הדמוקרטיה ועל זכויות האדם, וזאת בהמשך למאמרים שפרסמנו במהלך 2019 בנושא ההסתה כנגד "הססנות" חיסונים ובעניין "שלטון המומחים", שהתמקדו בתחום בריאות הציבור. מגמות אנטי-דמוקרטיות בתחום הרפואה ובריאות הציבור התפתחו והאיצו לקראת 2019, וזעקות המתריעים הושתקו בכינויי הגנאי "מתנגדי חיסונים". מומלץ לצפות בהרצאה ולראות תחזיות אקדמיות שמתגשמות (סימן היכר למדע מוצלח), והתרעות שרבים לא רצו לשמוע, המדייקות גם לתיאור מצבנו כיום.

בקהל העצום שהתקבץ באולם רחב ידיים בגני התערוכה היה ייצוג לבני משפחה רבים של נפגעי ניסוי הסייביוואק בחיסון חדש בצהבת B, שפרטיו טרם התבררו ושמערכת בריאות הציבור טרם הודתה באחריותה לעצם הניסוי ולנזקים שנגרמו לכאורה לאלפי תינוקות וילדים.[1]

והנקודה השלישית (ג), מחברי חוות הדעת מציינים שכבר היה תקדים בישראל לכפיית חיסונים: "בישראל, בשנת 1952 הוטלה חובה להתחסן מפני טיפוס המעיים על כלל התושבים, מגיל 4 ועד גיל 60 .מי שסירב להתחסן, הסתכן בקנס של חמש לירות או מאסר עד חודש ימים" (עמ' 2).  המחברים לא מודעים כנראה לעובדה שמי שחתם על הצו האמור (בין אם נאכף או לא) היה הפרופ' חיים שיבא (מנכ"ל משרד הבריאות דאז), שלצד זכויותיו הרבות נזקף לחובתו הניסוי האכזרי והאסון העצום שנגרם לאלפים מילדי עולי צפון אפריקה בשל ה"טיפול" הניסיוני בגזזת (מחלת עור לא מסוכנת שעוברת מאליה עם הגיל), באמצעות הקרנות בקרני רנטגן. מהפרופ' שיבא לא ניתן לגזור תקדימים המצדיקים הפרת זכויות הפרט מטעמים "רפואיים". להפך.

לאחרונה פרסם פרופ' נוסף למשפטים מהאוניברסיטה העברית מאמר דעה לפיו "את החובה להתחסן [נגד קורונה] יש לקבוע בחוק" (מדינה, 16.12.21).[1] לטענתו, "המחלוקת הסבירה היא רק באשר לסנקציות שיש להטיל", ולכן מציע לקבוע חובת התחסנות "גם אם לא ייקבעו, לפחות לא בשלב הראשון, עונשים בגין הפרתה", וזאת בשל "השפעות עקיפות של המשפט על תפישות הציבור", מכיוון ש"להצהרה של המחוקק... השפעה ממשית על הכוונת התנהגות". לטענת הפרופ', "הקביעה של חובה בחוק להתחסן תשקף ותעצים נורמה חברתית, ותטיל על מתנגדי החיסונים חובה להצדיק לא רק את בחירתם שלא להתחסן, אלא גם את הבחירה שלא לציית לחוק"; "...כך יתלווה לממד המוסרי והחברתי של החובה המסוימת הזו [להתחסן] גם הממד המוסרי והחברתי של החובה הכללית לציית לחוק".

הפוך כמובן. חוק שאינו מוסרי (וגם חוקים שלא ניתן לציית להם—שהציבור אינו עומד בהם, כמו המסכות)[1] מערער לחלוטין את הרעיון של ציות לחוק, וזהו רק חלק קטן מהנזק שכבר נגרם למדינה ולציבור עקב תקנות הקורונה, אותם כולם מפרים במידה זו או אחרת ולכן (כמעט) כולם עבריינים.

השימוש של הפרופ' בביטוי הדרוגטיבי "מתנגדי חיסונים" כבר חושף דעה קדומה. מתק השפתיים לפיו העיקר הוא הקביעה הנורמטיבית ולא הסנקציה החוקית מתגלה כתוכנית בשלבים: "עצם קביעת החובה בחוק היא אמצעי שראוי לנקוט. זהו צעד חשוב כשהוא לעצמו, והוא גם עשוי להיות שלב הכרחי לפני קביעת אמצעים לאכיפת החובה הזו, אם יתברר שאין די בקביעתה כדי לעודד התחסנות בהיקף מספיק". במילים אחרות, הסנקציות יבואו במהירות לאחר החוק, בעידוד המקהלה היוונית של טרגדיית בריאות הציבור, מהסוג שצוטט לעיל.

אף שהמסמכים של הפרופסורים מהאוניברסיטה העברית אינם לוקים בהיעדר דרך-ארץ (כמאמריו של המומחה לביטחון לאומי), הם חלק מתהליך הדה-לגיטימציה של הבחירה האישית שלא "להתחסן" וקידוש הצייתנות הרפואית כחובה אזרחית. שני המסמכים מצדיקים את מדיניות ההפרדה של הלא-מחוסנים מהמחוסנים ומתייחסים להגבלות על "מתנגדי" חיסונים כפרקטיקה "מידתית" (תוך שהם מניחים שה"מציאות" היא כפי קביעות מערכת הבריאות—הסיכון מהמחלה, החיסון יעיל ואפקטיבי, וכדומה), ולכן מהווים חלק מהמסגרת הנורמטיבית של שיח ההסתה, לפיו הלא-מחוסנים מסכנים את הציבור ולכן המדינה רשאית להשתמש במגוון כלים כדי לטפל בעניין. שני המסמכים אינם מתייחסים לעקרונות הביו אתיקה וקוד נירנברג, וממילא אינם מתווכחים עם עקרונותיהם. עיקר הנזק שנגרם הוא בלגיטימציה האקדמית שנוצרת לרעיונות ההפרדה הרפואית. אולם השאלה העיקרית היא אחרת, האם צריך לציית לחוק בלתי-מוסרי? לפי מרטין לותר קינג (1963):[1]

One may well ask: “How can you advocate breaking some laws and obeying others? The answer lies in the fact that there are two types of laws: just and unjust. I would be the first to advocate obeying just laws. One has not only a legal but a moral responsibility to obey just laws. Conversely, one has a moral responsibility to disobey unjust laws.

הקריטריון לצדק או לאי-צדק של החוק הוא השלכותיו על האישיות:

Any law that uplifts human personality is just. Any law that degrades human personality is unjust.

ליתר ביטחון, וכדי שלא נתבלבל, הדגיש קינג:

All segregation statutes are unjust because segregation distorts the soul and damages the personality. It gives the segregator a false sense of superiority and the segregated a false sense of inferiority.

ממילא, אסור לציית לחוקים שאינם צודקים, מכיוון שהם פוגעים באישיות האדם (נגד האנושיות); כל חוק המבוסס על הפרדה וסלקציה הוא בלתי-צודק ולכן בלתי-מוסרי. קינג לא הוסיף כוכבית* לפיה תחום בריאות הציבור פטור משיקולים כאמור.

 

14.  מי הם "סרבני החיסונים"? (א)

מתקפת ההסתה הפרועה כנגד "סרבני" החיסונים מעלה את השאלה "מיהם הסרבנים?" כמחווה לקרל מרקס, נתייחס אל "סרבני החיסונים" כמעמד נחות חדש, שתודעתו המעמדית נוצרת עקב התהליכים שיוצרים מעמד זה, ובראשם התוקפנות וההסתה שהם חווים.

כידוע, מספר המתחסנים יורד עם כל מנת חיסון נוספת. מנתוני משרד הבריאות מתחילת ינואר (7.1.22)[1], קיבלו את הזריקה הראשונה  6,613,437 אנשים, את השנייה 5,955,873, ואת הבוסטר 4,309,141. ניתן לשער בביטחון שאת המנה הרביעית ייקחו פחות ממקבלי מנת הבוסטר, וייתכן שהרבה פחות.

פירושו של דבר שאוכלוסיית "סרבני החיסונים" כוללת לא רק מי שסירב לקבל גם את המנה הראשונה (קרוב למיליון ישראלים בוגרים), ומרבית אוכלוסיית הילדים (עוד קרוב למיליון), אלא גם את כל מקבלי המנה הראשונה שלא לקחו את המנה השנייה או השלישית (ואיבדו את התו הירוק). לא מדובר ב"מתנגדי חיסונים", שהרי מדובר באלה ש"נתנו כתף". לא פלא שרבים מהם מתחילים להסביר את עמדתם במשפט "אני לא מתנגד חיסונים...אבל..."...  

מדובר בתמימות או בחוסר-מודעות שמקורן בעובדה ש"סרבני" חיסונים אלה עדיין לכודים באידיאולוגיה השלטת לפיה "מתנגדי חיסונים" הם אנשים לא-נורמטיביים ולא רציונאליים שלא מאמינים במדע (לפי מארקס, "אידיאולוגיה" היא סט הרעיונות שמשרת את המעמד השליט, והמבין יבין). לפי הגדרת  anti-vaxxer במילון מאריאם-וובסטר, "מתנגד חיסונים" הוא מי שמתנגד לחיסונים או לחוקים המחייבים חיסונים:

anti-vaxxer [noun]: a person who opposes the use of vaccines or regulations mandating vaccination Some self-identified anti-vaxxers are vehemently against all vaccines. Some are skeptical of specific vaccines …[1]

 

מאחר שמעל שני מיליון ממקבלי הזריקה הראשונה נמנעו מה"בוסטר", למרות התו הירוק, סביר להניח שהם מתנגדים גם לכפיית תכשיר פייזר בחוק, ולפיכך הם אינם רק "סרבני" חיסונים אלא גם "מתנגדי" חיסונים, על-פי ההגדרה המקובלת ב"בריאות הציבור".

מסתבר שהמדיניות האלימה של מערכת הבריאות קורסת על עצמה, מכיוון שמעמד חסרי הזכויות המבוזים והמושפלים גדל ביחס ישר לאמצעי הכפייה (ולתופעות הלוואי של התכשיר).[1] ביחס לבוסטר (המנה השלישית) הם כבר חלק גדול מהאוכלוסיה, וביחס לזריקה הרביעית הם צפויים להיות רוב. זאת, במקביל לקריסה האפידמיולוגית של ההנחות המדעיות השגויות של התו הירוק והבטחותיו שהכזיבו את מאמיניו (מקומות המוגדרים כ"תו ירוק" אינם "מוגנים" יותר מאלה שלא).[1]

 

 

 

15.  מי הם "סרבני החיסונים"? (ב)

"סרבני" ו"מתנגדי" החיסונים הם אוכלוסייה הטרוגנית שאין בין חבריה שום דבר משותף (למעט אולי סיפורי "התעוררות"; "הגלולה האדומה" [המטריקס] מהווה עבור חלקם דימוי רווח). חלק רואים עצמם כאנשי האמת ו/או החופש, ברשתות החברתיות מכנים חלק מהאקטיביסטים את עצמם כ"לוחמי האור".  את המדיניות הסוגרת עליהם ואת מתקפות ההסתה הפרועות חלקם מבינים במושגים של פעם, של טרום מלחמת העולם השנייה, ולעתים אף במושגים של שואה שנייה. אין טעם להיכנס לשאלה אם ההשוואה מדויקת, שהרי "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" אמר הלל הזקן (פרקי אבות, ב), ומעטים היו רוצים להיות במקומם כיום: חשופים לנידוי משפחתי ולפחד מתגובות שכנים וידידים-לשעבר, בסכנת פיטורין[1] (או אי-העסקה) בשל היעדר ה"סימן" (התו הירוק) הקובע כיום אם אדם ראוי לבוא בקרב הבריות.

מדובר במיעוט גדול מאוד מקרב האזרחים (כבר כיום קרוב ל-1/4), שאין להם ייצוג פוליטי: אין אף מפלגה שמייצגת "סרבני/מתנגדי חיסונים" (וגם מפלגת זכויות הפרט לשעבר מתעלמת מהם). ברשת החברתית ואף באלגוריתמים במנועי חיפוש מפחיתים נגישותם למידע אלטרנטיבי, ונשמעות קריאות לצנזורה עליהם בטענות "פייק". באמצעי התקשורת מרבים להתעלם מהם, להגחיך עמדותיהם ולבטל את דעתם, וחמור מכך: לתת במה לקריאות לחוקק חובת "התחסנות" בחוק ולהדירם מהמרחב הציבורי. 

חלקם מתקשים לסלוח למתקיפים, ומכנים אותם בכינויי גנאי ("קורונופשיסטים", למשל). אחרים חושבים שהפצת השנאה והמחלוקת היא הדרך של המסיתים, ועליהם לנקוט בדרך שונה לחלוטין, של מהפכת אהבה וסובלנות, של אמונה באמת, שסופה להתגלות. גישה כזו מחבקת כל "חוזר בתשובה", גם אם התחסן שלוש פעמים ויותר, אם רק יסתייג מהתו הירוק ומהסממנים הרודניים של המדיניות הנוכחית. 

רבים מהם איבדו לחלוטין את האמון במערכות המדינה; הם ממעטים להתקרב למערכת הבריאות, ומוותרים על בדיקות וטיפולים רפואיים; מערכת החינוך הפכה עבורם לאיום של תעמולת חיסונים, מרחב לא-חינוכי ולא-בטוח; רבים איבדו את האמון במערכת הביטחון, שהימרה על כשירות הצבא עם התכשיר הניסיוני ומתנכלת ללא-מחוסנים באמצעות המשמעת הצבאית; הם איבדו גם את האמון במערכת המשפט, כאשר הבג"ץ מוחק באופן סדרתי עתירות המערערות על מדיניות הקורונה ובתי דין לעבודה מכשירים פיטורין על רקע דרישות מעסיקים מעובדים להתחסן או שיפוטרו. רבים מהם נמנעו מלהצביע בבחירות האחרונות, רבים חיים בחרדה, חווים את המדינה והמשטר[ה] כאיום על ביטחונם האישי ועל ביטחון יקיריהם. התוצאה היא מצב מתמשך של תחושת איום, חוסר-ודאות, ועוד תופעות מערערות בריאות נפשית וחברתית. 

אחד ממאפייני התקופה הנוכחית הוא הקושי להסביר מדוע התו הירוק מהווה "אפליה". לדעת רבים, האפשרות לבצע "בדיקה" הופכת את התו הירוק למידתי, וממילא מדובר בהבחנה ללא דעה קדומה מכיוון שהלא-מחוסנים אינם מזוהים עם קבוצה טבעית קודמת. כפי שמארקס ציין, "ההוויה קובעת את התודעה"; מי שחווה אפליה מכיר את התחושה, ומי שאינו מבין עניין זה לוקה בחוסר אמפטיה, גם אם נימוקיו וכוונותיו הטובים עימו.

 

16.  מי הם "סרבני החיסונים"? (ג) – קבוצת הביקורת

סרבני ומתנגדי החיסונים הם קבוצת הביקורת (control group)[1], סטנדרט מחייב במחקר רפואי. הם אלה אליהם ניתן יהיה להשוות את מקבלי התכשיר הניסיוני, ולראות "בריאותו של מי טובה יותר?" הם הקבוצה שבהשוואה אליהם ניתן יהיה לטעון שהחיסון משפר את בריאות הציבור, או שלהפך.

בחברה המקדשת לא רק את עקרונות הביו-אתיקה הליברלית, אלא גם את היושרה המדעית, היו מתייחסים לקבוצת הביקורת באהדה ובאהבה. מנימוקיהם שלהם הם נמנעו מלהשתמש בנפלאות המדע, ובכך מאפשרים לנו להוכיח שנפלאות אלה אכן מקיימות את שהן מבטיחות, או שלא.

המתקפה הבלתי-פוסקת עליהם, בהסכמה-שבשתיקה ואף בעידוד הממסד הרפואי (לכאורה בשל שיקול חיסון העדר), מהווה ניסיון למחוק את קבוצת הביקורת, ולכן מעשה של היעדר-יושרה מדעית ורפואית ופגיעה ביכולת לאתר בעיות (תופעות לוואי) בשלב מוקדם.

בניסוי המקורי של המבוגרים בתכשיר פייזר, התאפשר לקבוצת הביקורת לקבל את התכשיר לאחר גמר הניסוי (משיקולים "אתיים" לכאורה; הם התנדבו לניסוי, ונותרו לאחר התוצאות המוצלחות "לא מוגנים" בשל סיווגם לקבוצת הביקורת)[1]. בכך חוסלה קבוצת הביקורת הרשמית, ונותרו רק נמנעי החיסונים. חייבים לטפח קבוצה זו, במקום להצר את צעדיה. 

17.  סיכום ומסקנות

מומחי "בריאות הציבור" שחררו ג'יני (שד) רב עוצמה, שהם אינם מסוגלים לשלוט בו. ג'יני זה בז לזכויות האדם ולדמוקרטיה ומהווה איום חמור על החוסן ועל הריבונות הלאומית; הג'יני ניזון מפחד, ומחולל הסתה, פירוד ומחלוקת ושנאת-חינם. המפתח לשחרור השד היה ההכרזה על מצב החירום וביטולו-למעשה של עיקרון ההסכמה מדעת לטובת "פרדיגמה חדשה" בבריאות הציבור, המייצגת לכאורה "קהילתנות" ומבוססת על שליטה רבתי באוכלוסייה כאמצעי לשליטה בתחלואה.

מדובר במצב חירום ביו-אתי גלובלי, כשמנגנוני ההגנה על זכויות הפרט כושלים בעידן "בריאות הציבור". הדרך היחידה להחזיר את השד לבקבוק תהיה ביטול מצב החירום וכינונה-מחדש של דוקטרינת ההסכמה-מדעת כזכות יסוד רפואית ובריאותית מלאה, כחלק ממושג עדכני של זכויות וחירות האדם, כולל חירות מוחלטת מכפייה רפואית והזכות המלאה לבריאות טבעית (כולל שימוש ברפואות מהטבע).

הסכמה מדעת איננה רק "מיודעת" (informed), אלא מתוקף "דעת", שהיא במקורותינו היכולת להבחין בין טוב ורע. חירות האדם (ולכן חופש הבחירה ואחריות-אישית) הייתה הטוב הקודם, שהוחלף ב"טוב" אחר, על-פי קביעת המומחים לבריאות הציבור, המתבטא כפרקטיקות של פטרנליזם סמכותני ורודני, וכאן עולה החשד שנוצר בלבול בין הטוב וניגודו, ונדרש חשבון נפש.

צודקים מנסחי הפרדיגמה החדשה, שרבים ביצעו וחוו את המבצע "לתת כתף" כביטוי של סולידריות וערבות הדדית, וראוי להעריך ולכבד כל מי שהתחסן בשל מוטיבציה זו. הייתה לרבים תחושת אתחלתא דגאולה, כאשר החיסון אמור היה לשחרר את המתחסנים מפחד המחלה וממגבלות המשטר, ואז נאמר לציבור שהחיסון אינו משחרר אינדיבידואלית, מכיוון שעל כולם להשתחרר ביחד, וכך עוררו את הכעס כנגד "סרבני" החיסונים, שלכאורה מנעו את הגאולה. מותר "להתחסן" כעניין של סולידריות, כביטוי של בחירה חופשית, אולם זו טעות להגדיר סולידריות במונחים של "התחסנות", מכיוון שאז "סולידריות" הופכת למנוגדת לבחירה החופשית, ואינה אלא "צייתנות", שממילא מוגבלת במידת האמון שניתן לתת בהנחיות ובשיקולי המומחים, אשראי ציבורי שבוזבז ואזל עבור רבים עוד בטרם הופץ התכשיר החדש, ובוודאי שמאז.

זאת ועוד, התו הירוק נועד ל"תמרץ" שימוש בטיפול הניסיוני שמשמעו שינוי באופן פעולתו הטבעי של הגוף (תאי שריר אמורים לייצר חלבונים נגיפיים). עניין זה חייב היה להיות נידון כראוי במסגרת ה"הסכמה מדעת" שנגזלה מהציבור. אם אדם נברא בצלם, צריך לאפשר לפרט לכבד את צלם האדם, עבור אלו שמעדיפים להישאר עם המערכת החיסונית הטבעית, או לחזור ולהסתמך עליה לאחר ניסיון טכנולוגי. אין לקבל מראש את ההנחה שהמדע חזק יותר לכאורה מהטבע, ולכן שאדם "טבעי" מסוכן לכאורה לבריאותו של הזולת. בפועל, מדיניות התו הירוק קובעת שרק אדם "משודרג" באמצעות "מדע" טכנולוגי/תאגידי הוא אדם ממש, וכל השאר תתי-אדם, הראויים לגינוי ולגירוש מהמרחב הציבורי. מדובר בערכים טרנס-הומניסטיים, וכפייתם כאמצעות התו הירוק המהווה הפרה של חופש המצפון, הדת וההשקפה הפוליטית.

"הפרדיגמה החדשה" מציעה חזון בדמות מושג "קולקטיבי" של "בריאות כרונית" (בועז ודוידוביץ, מארס 2021) המשבשת באופן מוחלט את המושג "בריאות", כפי שהוגדר בחוקת ארגון הבריאות העולמי (1946)[1] כמצב של "רווחה גופנית, נפשית וחברתית מושלמת ולא רק היעדר מחלה או חולשה[1]". משטר הקורונה מבוסס אך ורק על מניעת מחלה יחידה, על חשבון כל השיקולים האחרים, וההידרדרות בכל מדדי הבריאות בשנתיים האחרונות מעידה על כך. זאת ועוד, הסעיף השני בחוקת ה-WHO קובע שהזכות לבריאות היא "אחת מזכויות היסוד של כל אדם, ללא קשר לאמונה פוליטית או דתית".[1] למען הסר ספק, אנו מפרשים את ההעדפה לבריאות טבעית כביטוי אותנטי של העדפות דתיות ופוליטיות, שכיום אינן מקבלות תמיכה במערכת הפוליטית או הגנה ממערכת המשפט. ולראיה, התו הירוק אינו פוטר אינדיבידואלים שיעדיפו מטעמי מצפון לחיות על-פי הגדרת הבריאות המיוחסת לרמב"ם (בולם רוגזו, יפחית אוכלו, ויגביר תנועתו).

אין קשר בין בריאות "כרונית" לבריאות, וגם לא למאבק בפנדמיה. כך למשל, התפרסמו מספר מחקרים המראים הפחתה בתחלואה ובחומרת המחלה בקוביד בקרב אנשים הניזונים ממזון צמחוני/טבעוני[1]. ניתן היה להסתפק בהמלצות בריאות כאמור, ולהוסיף להן פעילות גופנית וכדומה, במקום האיוולת הרב-ממדית של התו הירוק. ההעדפה לאמצעי כפייה ואכיפה איננה מדעית, אלא מסורת שהתגבשה בתחום בריאות הציבור, שראוי וצריך לבחון מחדש.

אחד מאמצעי השליטה המאפיינים את משטר "הבריאות הכרונית" הוא ניתור אובססיבי של "מאומתים" (לא חולים), כחלק ממדיניות המבוססת על היפוך חזקת החפות: אדם צריך להוכיח את חפותו (אינו נשא של נגיף), ועד אז נשללות זכויותיו. לאחרונה קורסת מדיניות זו תחת עצמה, כאשר ה"מאומתים" (רובם אינם "חולים", חלקם הגדול "מחוסנים" פעמיים או שלוש) מדביקים את סביבתם בבדיקות ובבידודים (מעצרי-בית), עד כדי קריסת מערך הניתור. זהו אחד הסימפטומים של מגפת "בריאות הציבור", "תרופה" שגרועה מהמחלה.[1]

לא יכולה הייתה להיות תוצאה אחרת למדיניות התו הירוק, כפי שאמרו מראש ובזמן אמת המומחים במח"ץ קורונה, ורבים נוספים. מובילי מדיניות "בריאות הציבור" ביטלו את דעתם, מכיוון ש"מדע" בריאות הציבור אינו מכיר בערך המדעי של עמדות אחרות (היפכא מסתברא), המאתגרות את הקונצנזוס ואת החשיבה הקבוצתית, וגם לא ברלוונטיות של כללי הביו-אתיקה הליברלית, אם הברירה היא בין כללים אלה לבין מולך החיסונים, שקורבנו הראשון היו כללי הביו-אתיקה הליברלית ובמיוחד "ההסכמה מדעת". תהיה זו משימה לאומית לחבר מחדש את הקצוות, שמובילי המדיניות הנוכחית לא יהיו מסוגלים לקחת על עצמם, למעט אם ישנו עמדותיהם ויודו בטעויותיהם ("מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין", מסכת ברכות, ל"ד, ב').

כל מדינה שאזרחיה מכבדים את עצמם, צריכה להכניס בהקדם האפשרי סעיף לחוקה, לפיו לעולם לא ניתן יהיה להכריז על מצב חירום משיקולי בריאות הציבור; מומלץ ביותר להרחיב הסעיף, ולהדגיש במיוחד, שלעולם לא יתירו, בשום מקרה, להכריז על כל מצב חירום אחר, מטעמי "מדע" (למשל אקלימי). המדע לא הוכיח מעולם שמשטר חירום הוא טוב, וממילא את הטוב לא קובע המדע. הטוב הוא מה שהמדע במיטבו שואף אליו, והוא קנה המידה של המדע, ולא המדע קובע את קנה המידה של עצמו. הטוב היא הדעת, שהיא הכרת האמת וההבחנה בין טוב לרע (על-פי הקריטריון של "ובחרת בחיים"), חופש הבחירה ולכן זכויות הפרט. כל הגבלה על החירות, ובמיוחד על שיקול הדעת ועל ההסכמה מדעת, אינה יכולה להיות "מוצדקת" בשם המדע וראוי שתיתקל בחשד כשיקול דעת פגום, שאינו מבחין בין הטוב והרע. 

 

 

 

18.  ביבליוגרפיה:

מישורי, ד' (מארס 2019).  איום על בריאות הציבור? הערות ראשוניות בעניין עמדתו המבהילה של ה-WHO בעניין "הססני" החיסונים (ביו-אתיקה וחיסונים: חלק ראשון)    https://bit.ly/3FjMFtW

מישורי, ד' (21.11.19). הרצאה/VDO: ההסתה נגד "הססנות" החיסונים. כנס חיסונים בחירה מושכלת.  https://bit.ly/3tjvpTf

חגי בועז ונדב דוידוביץ (אוגוסט 2020). לקראת פרדיגמה חדשה של ביו-אתיקה: החיים במצב של משבר בריאותי מתמשך. עלון הביואתיקה 21. http://bioethicsnews.zefat.ac.il/inner.aspx?id=425&cat=76

מישורי, ד' (מארס 2021).  קריסת הביואתיקה הליברלית בעידן "בריאות הציבור": תגובה למאמר "לקראת פרדיגמה חדשה של ביו-אתיקה" (בועז ודוידוביץ). עלון הביואתיקה 22.  http://bioethicsnews.zefat.ac.il/inner.aspx?id=456&cat=77

חגי בועז ונדב דוידוביץ (מארס 2021). תגובה לתגובה למאמרנו, שהובאה במאמר: קריסת הביו-אתיקה הליברלית בעידן "בריאות הציבור" – תגובה למאמר "לקראת פרדיגמה חדשה של ביו-אתיקה". עלון הביואתיקה 22. http://bioethicsnews.zefat.ac.il/inner.aspx?id=460&cat=77 

חגי בועז ונדב דוידוביץ (מארס 2021). דילמת היחיד מול החברה בשאלת החיסונים – האם לא כדאי להיפטר מהדיכוטומיה? עלון הביואתיקה 22.  http://bioethicsnews.zefat.ac.il/inner.aspx?id=445&cat=77

מישורי, ד' (2020). מדע דיסציפלינרי, "חופש אקדמי" ושלטון ה"מומחים": ביקורת עקרונות האתיקה המקצועית, ע"פ פרופ' כשר. רבעון לחקר המשאב האנושי וניהול ארגונים  5 (1): 103-128.     https://bit.ly/2Xe6AXh

מישורי ד', ויצמן ר',  עוזר ד' (אוגוסט, 2020). משטר הקורונה, ביו-אתיקה ו"בריאות הציבור": טכנוקרטיה רפואית, BioPower קיצוני וזכויות אדם. עלון הביואתיקה 21.

Part 1: http://bioethicsnews.zefat.ac.il/inner.aspx?id=433&cat=76

Part 2: http://bioethicsnews.zefat.ac.il/inner.aspx?id=434&cat=76

מישורי ד', אבי-יצחק ד' (2022). מַסֶּכֶת מַסֵּכוֹת: גזירת המַסֵּכוֹת (רעלות הפנים) וצניעות אפידמיולוגית—הלכות עבודה זרה ברכבת ישראל. לבריאות, ינואר 2022. https://bit.ly/3zQXOl1

מישורי ד', קרייסברג ב' ואבי-יצחק ד' (2022). קונצנזוס המומחים וחיסון ילדים ב-mRNA: ביקורת מדעית וביואתית. עלון הביואתיקה 23.

http://www.tau.ac.il/humanities/philos/dascal/papers/pregue.htm

Dascal M. (1998a). The Study of Controversies and the Theory and History of Science. Science in Context 11 (2): 147-154.

Mishori, D. (2019). Water Keepers, Fluoridation and the Rule of Experts: Bioethics, Biohacking, and Disciplinary Science, Eubios Journal of Asian and International Bioethics EJAIB Vol. 29 (1): 18-27. http://www.eubios.info/EJAIB12019.pdf

Mishori, D. (2019a). The Rule of Experts: Academic Freedom, Professional/Academic Ethics and Disciplinary Science. Social Ethics Society Journal of Applied Philosophy 5 (2): 23-62. http://ses-journal.com/wp-content/uploads/2017/09/P2_Mishori_SES_v5n2_2019-1.pdf 

Mishori, D. (2020).  Medical Technocracy, Extreme BioPower and Human Rights: Heretic Criticism of "Public Health" Authoritarian Corona Policies. Social Ethics Society Journal of Applied Philosophy; Special Issue on COVID-19, July 2020: 230-266. http://ses-journal.com/wp-content/uploads/2020/07/Article-10_Mishori_SESJuly2020.pdf 

(2020a). Introduction: Social Ethics in the Technocratic (Corona) Era. In: C.R. Maboloc (ed.), Ethics in Contemporary Philippine Society: XIII-XX.  https://bit.ly/2Yg8CIp 

Mitchell, T. (2002). Rule of Experts: Egypt, Techno-Politics, Modernity. Berkeley: University of California Press.  

Sariel, A. (2016). Marcelo Dascal’s Theory of Controversies. Pragmatics & Cognition 23 (3):437-460.

מדובר בדיסאמפטיה (dis-empathy) פוליטית[i] ופרופילאות (profiling) אפידמיולוגית המבוססות על "הפרדיגמה החדשה" של בריאות הציבור, המצדיקה-לכאורה ביוש (shaming) הזולת והדרה (exclusion) קיצונית של כל סרבן או מתנגד לקונספציה. אנו מאחלים למומחה הבטחוני ולאחרים שהתבטאו באופנים דומים שיחזרו בהם, לאחר חשבון נפש, ויימחל להם (במקום בו חוזרים בתשובה עומדים, אין צדיקים גמורים עומדים בו).

Moses, R. (1985). Empathy and dis-empathy in political conflict. Political Psychology, 135-139. https://www.jstor.org/stable/3791274?seq=1#metadata_info_tab_contents



[i] Moses, R. (1985). Empathy and dis-empathy in political conflict. Political Psychology, 135-139. https://www.jstor.org/stable/3791274?seq=1#metadata_info_tab_contents