עלון מס' 23, מרץ 2022
במבט היסטורי

זנות במצרים בשנות ה-30 – מבט היסטורי על מוסר ורפואה/ מעיין ללוש.

"כיצד תטפל בזנות הגורמת להחרבת הגוף, הנפש והשכל?"[1] – כך שואלת כותרתו של מאמר שפורסם באוקטובר 1931 בכתב העת המצרי אל-ריאדׄה אל-בדניה [תרבות הגוף], וחושפת את אחת הדאגות הבריאותיות שהעסיקו את מצרים בעשורים הראשונים של המאה העשרים. כותב הטור "בנינו וההרגלים המזיקים" במדור "עצות לאבות ואימהות", פרש את משנתו על מיניות לגיטימית, המתקיימת בין גבר ואשתו, ועל מיניות בלתי-לגיטימית הנובעת, למשל, מבילוי עם נשים בזנוּת. לעיתים קרובות, דיונים מסוג זה תוארו בהרחבה בכתב העת ושימשו כללי "עשה ואל תעשה" עבור נעריה וגבריה הצעירים של מצרים. השיח על מין בכלל, ועל זנות ומפגשים מיניים עם זונות בפרט, התאפשר בזירה העיתונאית של אל-ריאדׄה אל-בדניה, דרך כתיבה בעלת יומרות רפואיות, מדעיות וחינוכיות.

אל-ריאדׄה אל-בדניה, שהתפרסם לראשונה בקהיר ב-1929 ביוזמת עורך-הדין מחמד פאיק אל-גוהרי, מזמן הצצה לחלון-זמן בו היבטים הנוגעים לגופו של הפרט הוכנסו לנבכי הדיון הרפואי, כמו גם החברתי, של בני המעמד הבינוני במצרים, ה'אפנדייה'. בני מעמד זה היו משכילים ואינטלקטואלים, שגדלו והתחנכו במצרים, ובבגרותם החזיקו במשרות ממשלתיות, התגייסו לצבא או נשלחו לאירופה כדי לרכוש השכלה.[2] מבין המאמרים וטורי העצה שהתפרסמו בו אפשר לפגוש דילמות, עניין וסקרנות כלפי התפתחות מינית, אוננות, יחסי מין, היריון ולידה. אל-ריאדׄה אל-בדניה שימש במה לשיח חדש בעל נופך מדעי ורפואי אודות מין ומיניות, ובתוך כך גם על זנות, והאיר היבטים של בריאות וחולי בנושאים האינטימיים ביותר שהעסיקו את הפרט.

לאורך תקופות ארוכות, היו לסוגיית הזנות היבטים חברתיים, מוסריים ודתיים, הרלוונטיים גם כיום. אולם, בהתבסס על פרסומי אל-ריאדׄה אל-בדניה, אטען במאמר זה כי במחצית הראשונה של המאה העשרים עמדה הזנות במרכזו של שיח רפואי-מדעי, וסכנותיה הבריאותיות היו אלה שהוצבו בקדמת הבמה. יתר על כן, במאמר זה אראה כיצד אלמנטים רפואיים ומוסריים התערבבו לעיתים אלו באלו, וכי דיונים שהתבססו על רפואה ומדע נשענו, בכל זאת, על תפיסה מוסרית של חטא ועונש לשם חיזוק טענותיהם.

מצרים, שהייתה תחת כיבוש קולוניאלי בריטי משנת 1882 ועד לעצמאותה המוחלטת ב-1954, מהווה מקרה בוחן מעניין לחקירה. מצד אחד, מצרים היא מדינה בעלת מורשת מוסלמית רבת שנים. מצד שני, השתלבות בכלכלה ובפוליטיקה הגלובלית מראשית המאה התשע עשרה, ומסוף המאה - כיבוש מערבי ישיר, הביאו לחשיפתה המואצת למדע וידע מערביים. מבלי לוותר על צביון המדינה, אך עם מטרה ברורה להשתחרר מכבלי הקולוניאליזם ולהיות מדינה עצמאית וחזקה, שפניה לקדמה, בני מעמד הביניים במצרים שאפו להציג בראשית המאה העשרים חברת מופת, ולאחוז את החבל בשני קצותיו – הראשון דתי-מוסרי והשני מדעי.[3] גיליונותיו של אל-ריאדׄה אל-בדניה משנות ה-30 וה-40 והדוגמאות המובאות מתוכם ישמשו בסיס לטיעוניי, בשקפם את אותו שיח מעורב, המקיים בתוכו היבטים רפואיים ומוסריים גם יחד.

זנות במרחב המוסלמי

טרם הדיון על הממד הרפואי של הזנות במצרים בעשוריה הראשונים של המאה העשרים, אפתח בהסבר על ההיבטים הדתיים הקשורים לנושא זה ועל מקומה של הזנות בעולם המוסלמי. באסלאם, יחסי מין בין גבר לאשה שאינם נשואים זה לזו הם בלתי חוקיים ומוגדרים 'זנא'. הענישה המתוארת ב'חדית'[4] עבור ביצוע זנא בין אנשים שאינם נשואים היא מאה מלקות והגליה של שנים-עשר חודשים, ועבור אלה שנשואים, כלומר נואפים, העונש הוא מאה מלקות ומוות בסקילה. אולם, כדי להאשים גבר או אישה בביצוע חטא זה, נדרשת עדות של ארבעה גברים מוסלמים שהיו נוכחים בשעת מעשה. מסירת עדות שקר גוזרת אף היא עונש מוות, ולכן האשמה בביצוע זנא היא כמעט בלתי-אפשרית, שכן אחריתה היא מוחלטת ובלתי ניתנת לתיקון לעומת עונשים אחרים. הקוראן הגדיר את הזנא כחטא ולא קבע עונשים לגביו.[5]

למרות האיסור הדתי, הזנות לא דילגה על העולם המוסלמי ולא הייתה חדשה בנוף המצרי, אולם היחס אליה והשיח אודותיה קיבלו, כאמור, תפניות חדות במרוצת השנים ובכפוף לכוחות השלטוניים שפעלו במצרים. כך למשל, בתקופת הסולטנות הממלוכית, במאות ה-13 עד ה-15, היו בקהיר לא מעט רובעים שהיו ידועים בפעילות המינית שלהם כדוגמת בולאק, חארת אל-זאיני, ארדׄ אל-טאבאלה וחארת אל-רום. באותם ימים הוטל מס על הזנות, מה שמעיד על היותה מקצוע מוכר על ידי השלטון הממלוכי. למרות תפישתו כמקצוע נחות ולא-מכובד, המדינה אפשרה לו להתקיים וידעה לתעל אותו לצרכים הכלכליים שלה. כך גם באשר לשלטון העות'מאני, במאה ה-16 ואילך, שבמהלכו התאגדו נשים בזנות בגילדות, בדומה לבעלי-מקצוע אחרים, והעבירו מס קבוע שנוכה ממשכורותיהן. עם זאת, יש לציין כי לעתים תחת לחץ של גורמים מוסלמים אורתודוכסים שנשענו על המקורות הדתיים, נאלצו השליטים השונים לגנות ולאסור את הזנות.[6]

באימפריה העות'מאנית ה'קאנוּן', חוק אזרחי למחצה, קבע עונשים השונים מהענישה הדתית. קנסות, הלקאות ומאסרים היו עונשים נפוצים לפי חוק זה, וכאשר נאכפו הרי שהוטלו בעיקר על האישה ולא על השותף הגברי ליחסי-המין האסורים.[7] חשוב לציין, כי לצד אלו ולמרות הענישה והאכיפה, המדינה ראתה בזנות צורך חברתי, כמו גם צורך כלכלי-מדיני, ולכן יצרה לעצמה פרצות כדי לשמר את קיומה.

הסדרת הזנות במצרים

מה התרחש במצרים בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים שהוביל את השיח לכיוונים רפואיים-מדעיים בעלי נימה מוסרית-חברתית? כדי להבין את השתנותו של השיח, יש להכיר תחילה את הרקע ההיסטורי ואת הכוחות הפועלים במצרים באותה תקופה.

ניסיונות אדמיניסטרטיביים ראשונים לפקח על הזנות החלו כבר ב-1882, עם כניסתו של השלטון הבריטי למצרים. המעורבות הקולוניאלית במרקם החיים המקומיים היא זו שייצרה את הדרישה לנשים בזנות, לאור מדיניותם המוצהרת של הצבאות על רבבות חייליהם.[8] במהרה, עקב התפשטותן של מחלות מין כדוגמת עגבת וזיבה, נוצר מצב סניטרי דחוף שהאיץ יצירת חוקים והנחיות שיגנו על בריאות הציבור. בשנת 1885 הנחה שר הפנים המצרי, עבד אל-קאדר חלמי פאשה, כי משרדי הפיקוח בקהיר ובאלכסנדריה יכללו רופאים, אחות, מזכירה דוברת ערבית וצרפתית, קצין משטרתי ומאבטחים. כל אישה שעבדה בזנות בבית-בושת מורשה חויבה להירשם במשטרה המקומית ובמשרד הבריאות. לאחר מכן, היא קיבלה פנקס הנושא פרטים מזהים ואת שם בעליו של בית-הבושת בו עבדה. נשים אלו נדרשו לעבור בדיקה רפואית על בסיס שבועי, ותוצאות הבדיקה תועדו בפנקסיהן. הרופאים לא הורשו לבצע בדיקות מחוץ למרפאה, ולכן נשים בזנות שנעדרו מהבדיקה השבועית בשל מחלה נאלצו להמציא אישורים המצדיקים את היעדרותן. היעדרות בלתי-מדווחת או בלתי-מוצדקת הובילה לקנס כספי. הייתה זו שנת 1896 אשר סימנה תהליך ארוך של מעורבות מדינתית-רגולטיבית, עם החלת חקיקה על בתי-הבושת, וזו נמשכה עד לביטולה המוחלט בשנת 1949.[9] אם כך, לשלטון הבריטי היה תפקיד ניכר בהסדרת הזנות. מצד אחד, הוא היווה מרכיב עיקרי ביצירת הביקוש לזונות, ומצד שני וכאקט משלים, הוא היה אחראי על כינון רגולציה על בתי-הבושת במצרים.

תפקיד הרפואה בפיקוח על נערים וזונות

למרות הניסיון להשאיר את בתי-הבושת מחוץ לעיני הציבור והרחק מהאנשים ה"הגונים", תיאורן של נשים בזנות בספרי מסע בני-הזמן מצביעה על נוכחותן במרחב הציבורי ועל הפיקוח עליהן. ההנחיות הנוקשות באשר לנראות נשים בזנות בנוף העירוני והניסיון המתמיד לחצוץ בין החברה המהוגנת לבין עולם הזנות נחלו כישלון. בתיאורו של מפקד המשטרה הבריטית בקהיר, ראסל פאשה, בתחילת המאה העשרים הוא מספר על רובע וַסעה – "כאן, בוַסעה, נשים נוביות וסודאניות משתמשות בשילינג האחד שלהן בתנאים של עליבות נתעבת, אם כי תחת שליטה רפואית".[10]

ואכן שליטה רפואית היה לאחד המנגנונים העיקריים להתמודדות עם נשים בזנות ועם נערים וגברים שביקרו בבתי הבושת, ואלה מתבטאים גם על דפי אל-ריאדׄה אל-בדניה. בדוגמה המובאת במדור העצות לאבות ואימהות מאוקטובר 1931, טען כותב המאמר כי כל עוד הנער צעיר, רצוי שההורים יכירו את סודותיו ויפקחו עליו. לגבי נערים בוגרים, לעומת זאת, ייעץ הכותב לפנות לרופא, אשר עצותיו מועילות יותר מאלו של ההורים.[11] הכותב הסביר כי יחסי המין "הבלתי-לגיטימיים" נובעים מהצורך הגברי להיקשר מינית באשה ויהי-מה. היקשרות מסוג זה מובילה בהכרח לנשים בזנות, ולטענתו יש להאשים בכך את המדינה המצרית ואת מערכת חוקיה השגויה שאפשרו לזנות לשגשג. עוד הוסיף וטען, כי האחריות הבלעדית על מחלות מין מוטלת באופן ברור על האישה שעוסקת בזנות ולא על לקוחותיה, שכן היא זו שגורמת להתפשטותן, ואין ביכולתה לערוב לבריאותה בכל הקשור למחלות אלו. גרוע מכך הוא, שהרופא, אשר נדרש לפקח על מצבה הבריאותי של הזונה, מתרשל בתפקידו בשעה שמגיעות אליו נשים רבות שעוסקות בזנות ואין הוא מספיק לבדוק את כולן כראוי. כתוצאה מכך, לפי המאמר, נאלץ הרופא למלא הצהרת בריאות עבור נשים בזנות מבלי שבדק אותן לעומק, וגם אלו שנבדקו ונשללה כל מחלה אצלן, יכלו להידבק בשל מגע מיני שנעשה עמן מיד לאחר הבדיקה.  עוד הוסיף הכותב, כי לא ניתן לסמוך גם על הרופאים כי הם עצמם באים במגע עם נשים בזנות בעת בדיקתן, ולכן נחשפים למחלותיהן.[12]

בדוגמה לעיל אפשר לזהות את אלמנט הפיקוח כחלק בלתי נפרד מסוגיית הזנות, והדבר מעלה שתי שאלות: הראשונה – על מי אפשר לפקח ועל מי הדבר כמעט בלתי אפשרי? השנייה – מיהו הגורם המפקח? במקרה של הנערים, יש כאן ניסיון ברור לרתום את ההורים למנגנון הפיקוח על ההתנהלות המינית של ילדיהם, כשזו עוד ניתנת לשליטה. אולם, כשהנערים מגיעים לבגרות, פיקוח ממשי על התנהגותם המינית הוא דבר מתבקש והכרחי וצריך להיעשות על ידי בני-סמכא, הרופאים. בשנות ה-30 היו הצעות נוספות פרט לפיקוח הורי ורפואי על הנערים. מספר רופאים הציעו חינוך מיני כהשקעה ארוכת טווח, במטרה למנוע התפשטות של מחלות מין ולהדיר את רגלי הגברים הצעירים מבתי-בושת. רופאים עודדו את הנוער להשתתף בפעילויות ספורט, מוסיקה וכדומה, על מנת שהאנרגיות המיניות של הנערים תתועלנה לעיסוקים אחרים, ולא למין אסור לפני הנישואין. צעד נוסף שהוצע היה תכנית חינוך מיני במסגרת בתי-הספר, שתכלול הסברים על הסכנות הטמונות בזנות, ואף הצגה ויזואלית של חולים שנדבקו במחלות מיניות וההשפעות שיש למחלות אלו על גוף האדם.[13]

לעומת הנערים, על נשים בזנות היה קשה מאד לפקח, למרות המערכת המדינית שהוקמה למטרה זו. כותב המאמר האשים את המדינה ואת הרופאים באוזלת יד ובחוסר יכולת לפקח כראוי על מעשיהן ובריאותן של נשים בזנות. גרוע מכך, לטענתו, המדינה והרפואה היו אחראיות למצב בכך שעודדו את הנשים שעסקו בזנות על ידי עיגונה בחוק מלכתחילה. טענתו של הכותב קשורה בעבותות למדיניות ששררה במצרים בנוגע לקיומו של מקצוע הזנות ובאשר להנחיות הרגולטיביות שאפשרו לו לשגשג, כפי שיודגם בחלק הבא.

אישה בזנות כמחלה

נשים רבות במצרים, בשל עיסוקן או מעמדן, נכנסו תדיר לקטגורית נשים בזנות, גם אם מעולם לא עבדו במין. כך למשל, כותב המאמר מאוקטובר 1931 מפרט אודות סוגי הנשים שעסקו בזנות כ"זרות המיובאות ממרחבים אחרים בעולם המבקשות רישיון ממשרד הבריאות; נשים בזנות תחת מעטה של שחקניות או רקדניות המשתייכות לעסקי הבידור; נשים נשואות 'שפלות';[14] נשים המשקרות לגבי אהבתן ומסירותן אך מצויות כל יום בזרועותיו של אחר".[15] נשים אלה, שהיו מגוונות באפיונן, מעמדן החברתי ועיסוקיהן, מצאו עצמן תחת שליטה רפואית מתמדת כל עוד נחשדו כ"נשים בזנות". דברי הכותב, שנחתמו בעצה להתרחק מנשים בזנות על שלל סוגיהן, "כהתרחקות אדם בריא מגרדת",[16] מעידה כי הזונה נתפסה כמחלה שיש למנוע אותה, לטפל בה ולרפא מן היסוד.

מבחינה מדעית, הקשר בין נשים בזנות ומחלות מין בתקופה הנידונה היה לעובדה ידועה ומוגמרת, בעיקר בעקבות המודעות ההולכת וגוברת להידבקות במחלות, וההבנה לגבי הקשר בין מין מרובה פרטנרים למחלות אלו. בנוסף, הייתה סברה שנשים מהוגנות אינן מקיימות יחסי-מין לפני נישואיהן, ולכן הידבקות במחלת מין אפשרית רק באמצעות נשים בזנות. אולם, פרט למחלות המין, בדוגמה לעיל מייצגת אישה בזנות מחלות באופן כללי. הסלידה והדחייה מפניה מתבטאת בעצם המשלתה לגרדת, שהיא מחלה קשה ומדבקת בפני עצמה ובעלת דימוי מאוס. הכותב השתמש גם בנתונים סטטיסטיים, בהזכירו כי "לפי הסטטיסטיקה 75 אחוז מהגברים חולים במחלות מין מדבקות".[17] השימוש בנתונים סטטיסטיים מלמד על ניסיון להוכיח במונחים אמפיריים את אותן הנחות שהיו לגבי מחלות מין, ובתפקיד ה"מוכח מדעית" שהיה לנשים שעסקו בזנות בהעברתן.

הקשר בין נשים בזנות ומחלות מין נמשך במצרים גם אל שלהי שנות ה-30. במדור "שאלות ותשובות", שהתפרסם בגיליון ספטמבר 1938, הוצגה פנייה של גבר למערכת, ושאלתו: "כיצד אצליח לקבוע האם האישה אשר עמה קיימתי יחסי-מין הייתה חולה במחלה מדבקת או לא?"[18] המשיב טען בנימה מוסרנית כי החשיפה למחלות מין נובעת ממגע מיני שאינו לגיטימי, והמשיך בנימה רפואית, כי גבר מן השורה אינו יכול להבחין אם האישה שעמה הוא מקיים מגע מיני הייתה נגועה במחלה כלשהי או לא. יתרה מכך, הדגיש, אפילו הרופאים עצמם מתקשים לאבחן קיומה של מחלה, אלא לאחר מספר רב של בדיקות מדוקדקות. הכותב סיים את תשובתו עם העובדה ש"רובן הגדול של הנשים שעוסקות בזנות חולות במחלה אחת או בסוגים רבים של מחלות מין מסוכנות, והדרך היעילה ביותר להרחקת המחלות היא התרחקות מנשים שעוסקות בזנות".[19] כלומר, חוץ מההדגשה הרגילה חשיבות הרפואה, אפשר לזהות כאן גם דרישה מובהקת מהקוראים לקחת אחריות ולהימנע ממגע מיני עם נשים בזנות, שמסמלות, כמו גם מהוות באופן ממשי, סכנה בריאותית.  

מחלות מין כעונש

אחת הדוגמאות המובהקות לשיח המשלב בתוכו אלמנטים מדעיים ומוסריים מופיעה במאמר על מצבם הנפשי של החולים במחלות מין באל-ריאדׄה  אל-בדניה במרץ 1936.[20] בדוגמה זו ניתן להבחין כיצד מחלות מין בהן לקו הבחורים הוצגו תדיר כעונש על התנהגות מינית בלתי-מוסרית. האסוציאציה בין מחלות מין והתנהגות מינית מופקרת של הבחורים עם נשים בזנות עלתה בכל הזדמנות, גם בלי שייעשה בירור אם אכן היתה מעורבות של נשים בזנות בכל מקרה לגופו. במילים אחרות, מחלת המין נתפסה כעונש על התנהגות מינית חוטאת גם אם החולים לא ביקרו מעודם בבתי בושת. באופן הזה, קל היה לקשור את מחלת המין עם חטא שמוביל לעונש.

בדוגמה המובאת כאן, תלה הכותב את ההידבקות במחלות אלו בקיום יחסי-מין בלתי-לגיטימיים, כלומר מחוץ למסגרת הנישואין. בהמשך המאמר, לאחר הבעת תוכחה כלפי מערכת הרפואה על כך שזו מקלה ראש במחלות מין, ציין שוב כי הזנחת מחלת המין על ידי החולים גורמת לכך ש"הם ממשיכים בהתקשרויות מיניות חוטאות או שגויות, וכי ההפקרות וההזנחה מביאות להתפשטות המחלה בין רבים והבאתם למצבים מסוכנים באופן מצער".[21] הזנחת מחלת המין על ידי הגברים נבעה, ככל הנראה, מהימנעותם ללמוד על גופם ומיניותם, וכתוצאה מכך לא זיהו את התפרצות המחלה בשלב מוקדם. עם הגילוי באה תחושת הבושה הגדולה, שתרמה להפצת המחלה. גברים הסתירו את מחלתם המינית מנשותיהם, ואף מרופאיהם וכך הדביקו את "הקורבנות התמימים" – נשים וילדים.[22]

דוגמא זו מלמדת על מסריו של כתב-העת, שנועדו להגיע אל לבו ומחשבתו של הקורא, כמו גם של הרופא: המסר הראשון הוא שיש לפתח מודעות לחשיבות הרפואה במניעה ובטיפול, ולהשתמש בשירותיה לעיתים קרובות כדי למנוע הזנחה. המסר השני, המיועד הן לאנשי הרפואה והן למדינה, הוא שיש לבקר את ההתנהלות הרפואית הקיימת ולפעול לשיפורה. המסר השלישי הוא שישנו קשר מובהק בין התנהגות מינית לא-מוסרית לבין ההתדרדרות הבריאותית ממנה סובלת החברה במצרים, ומסר זה מופנה בעיקר כלפי הצעירים ההוללים, מתוך כוונה להשפיע על התנהגותם והרגליהם "המזיקים". אפשר לראות כאן כי התנהגות מינית מופקרת ובלתי רצויה מבחינה מוסרית מביאה עמה מחלה, המוצגת במונחים מדעיים-רפואיים, כעונש.

המסר האחרון שהזכרתי מביא עמו נימה מוסרית-דתית, המיועדת במיוחד לקוראיו של כתב העת, בני מעמד הביניים, שחיו בסביבה עירונית. מחקרים מסוימים מראים כי גברים מהסביבה הכפרית חלו פחות במחלות מין לעומת גברים מהמרחב העירוני.[23] לפי דוח רפואי שפורסם בשנות ה-40 של המאה העשרים, נמצא כי מתוך 21,000 פועלים, רק 60 לקו במחלות מין. תוצאות הדוח יוחסו לעובדה כי הפועלים שהגיעו מסביבה כפרית תפסו את יחסי-המין מחוץ לנישואין כחטא מביש, ונטו להיות שמרנים ודתיים יותר. לכן, גברים אלו העדיפו להינשא בגיל צעיר, לעומת הגברים העירוניים שנטו להינשא בגיל מבוגר יותר.[24] עובדה זו יכולה להסביר את הניסיון המתמיד של כתב-העת לייעץ לבחורים צעירים במצרים להתחתן מוקדם, מתוך מחשבה שבדומה לפלאחים לא תהיה לבני מעמד הביניים תקופת הוללות שבמהלכה הם עלולים להידבק במחלות מין.

באותו גיליון מופיעה פנייה של בחור בשם עלי ז. כ. מחרטום בסודאן. הבחור, אשר פנה לכתב-העת בשאלה על מחלת הזיבה ממנה הוא סובל כבר 3 שנים וללא שיפור נראה לעין, נענה על ידי המערכת במדור "עצות בריאותיות". התשובה עבור הבחור פתחה בתוכחה שמחלתו היא "תוצאה של הפקרותו המינית," וכי "המצב הנוכחי הוא שאתה אשם, ולא אחר מלבדך, במצב זה. וללא ספק שגית בדרכי הטיפול לאחר ששגית בכך שרכשת את המחלה באמצעות החטאים המיניים". המשיב הוסיף, כי "אני לא אוהב להאריך בהיבט הזה ומספיק לך העונש אשר אתה מתייסר בו".[25]

דוגמה זו מראה אף היא כיצד התייחסו כותביו של אל-ריאדׄה אל-בדניה למחלות מין ותפשו אותן כתוצאה ישירה של קיום יחסי-מין שאינם במסגרת הנישואין. מחלות המין היוו עונש מובהק וגורלי עבור הבחורים הפועלים בדרך של הפקרות, ואף על פי שהמשיב לא האריך בדיבורו, הוא לא פסח על הטפת המוסר והתוכחה שהתלוו לתשובתו. כלומר, ניתן לראות כאן מפגש בין סטיגמת החטא החברתי-מוסרי-דתי של העיסוק בזנות עם העונש שלו בדמות מחלת המין. לטענתי, דוגמה זו מצביעה על המטרה של כתב-העת ושל החברה האינטלקטואלית במצרים לשרטט קו ברור בין חטא ועונש, ובין התנהגות בלתי-מוסרית לתוצאה ההרסנית והרפואית שתבוא בעקבותיה. דרך זו עשויה להרתיע את ציבור הגברים, ולהתוות את דרכם המינית לכיוון הרצוי, הבריא והמקובל, ולהעלים את דרכן של הנשים העוסקות בזנות, שאינה מקובלת ומדרדרת את החברה.

סיכום

על פי אחת האמירות שהתפרסמו באל-ריאדׄה אל-בדניה, "אין אש מכוערת יותר מאש מחלות המין כדוגמת הזיבה והעגבת ונוספות אחרות".[26] אמירה זו מדגישה את הדאגה הרבה ששררה באותה תקופה בנוגע למחלות אלה, אשר נשים בזנות הואשמו תדיר בהתפשטותן. כפי שראינו במאמר זה, אל-ריאדׄה אל-בדניה עודד מודעות בריאותית-ציבורית והדגיש את ההשלכות של התרועעות עם נשים בזנות על בריאות החברה, בהיותה כלי להפצת תודעה בריאותית שאינה חפה מנימה מוסרית. יתרה מכך, עורכי כתב העת לא הססו לבקר את ההתנהלות המדינית והרפואית שנועדה לפקח על נשים בזנות ולמנוע את התפשטות מחלות המין, וקראו לחברה על כלל פרטיה לגלות אחריות אישית בשמירה על בריאותם. על מנת להשיג מטרות אלו, רתמו הכותבים את הנימה המוסרית ואת הידע המדעי גם יחד.

ביבליוגרפיה

מקורות ראשוניים:

אל-ריאדׄה  אל-בדניה

מקורות משניים:

Gadelrab, Sherry Sayed. Medicine and Morality in Egypt: Gender and Sexuality in the Nineteenth and Early Twentieth Centuries. New York: I.B. Tauris, 2016.

Jacob, Wilson. Working Out Egypt: Effendi Masculinity and Subject Formation in Colonial Modernity, 1870-1940. Durham, London: Duke University Press, 2011.

Kozma, Liat. Global Women, Colonial Ports: Prostitution in the Interwar Middle East. Albany: SUNY Press, 2017.

Peters, R., “Zinā or Zināʾ”, in: Encyclopaedia of Islam, Second Edition, Edited by: P. Bearman, Th. Bianquis, C.E. Bosworth, E. van Donzel, W.P. Heinrichs. Consulted online on 05 October 2021. <http://dx.doi.org/10.1163/1573-3912_islam_SIM_8168>

First published online: 2012.

 

Robson, J., “Ḥadīth”, in: Encyclopaedia of Islam, Second Edition, Edited by: P. Bearman, Th. Bianquis, C.E. Bosworth, E. van Donzel, W.P. Heinrichs. Consulted online on 05 October 2021. <http://dx.doi.org/10.1163/1573-3912_islam_COM_0248>

First published online: 2012.

 

Ryzova, Lucie. The Age of Efendiyya: Passages to Modernity in National-Colonial Egypt. Oxford: Oxford University Press, 2014.

 

Samerdjian, Elyse. "Off the Straight Path": Illicit Sex, Law, and Community in Ottoman Aleppo. Syracuse: Syracuse University Press, 2008.



 [1]"נצאא'ח ללאאבא ואל-אמהאת: אבנאאנא ואל-עאדאת אל-דׄארה," [עצות לאבות ולאימהות: בנינו וההרגלים המזיקים], בתוך אל-ריאדׄה אל-בדניה (אוקטובר 1931), גיליון 10, עמ' 37.

[2] לקריאה נוספת על אודות האפנדייה: Lucie Ryzova, The Age of Efendiyya: Passages to Modernity in National-Colonial Egypt (Oxford: Oxford University Press, 2014).

[3] Wilson Jacob, Working Out Egypt: Effendi Masculinity and Subject Formation in Colonial Modernity, 1870-1940 (Durham, London: Duke University Press, 2011), p. 157.

[4] חדית' משמעותו בערבית שיח או מסורת. באסלאם, המונח מתייחס לתיעוד מילותיו, פעולותיו ואישורו השקט של הנביא מחמד. ראו: http://dx.doi.org/10.1163/1573-3912_islam_COM_0248 First published online: 2012.

[5] R. Peters, “Zinā or Zināʾ”, in: Encyclopaedia of Islam, Second Edition, Edited by: P. Bearman, Th. Bianquis, C.E. Bosworth, E. van Donzel, W.P. Heinrichs. Consulted online on 10 August 2021. http://dx.doi.org/10.1163/1573-3912_islam_SIM_8168 First published online: 2012; Liat Kozma, Global Women, Colonial Ports: Prostitution in the Interwar Middle East (Albany: SUNY Press, 2017), p. 52;, "Off the Straight Path": Illicit Sex, Law and Community in Ottoman Aleppo (New York: Syracuse University Press, 2008), p. 4.

[6] Sherry Sayed Gadelrab, Medicine and Morality in Egypt: Gender and Sexuality in the Nineteenth and Early Twentieth Centuries (New York: I.B. Tauris, 2016), pp. 142-144.

[7]Kozma, ibid. 

[9] Hanan Hammad and Francesca Biancani, "Prostitution in Cairo" in Magaly Rodriguez Garcia, Lex Heerma Van Voss and Elise Van Nederveen Meerkerk (Eds.) Selling Sex in the City: A Global History of Prostitution, 1600s-2000s (Leiden: Brill, 2017), p. 246-247.

[10]Ibid., pp. 247-249.

[11] "נצאא'ח ללאאבא ואל-אמהאת: אבנאאנא ואל-עאדאת אל-דׄארה," אל-ריאדׄה אל-בדניה, עמ' 37.

[12] שם, עמ' 39.

[13]Kozma, pp. 129-130.

[14] הכותב מתאר אותן כ"שפלות" על שום התפיסה הרווחת כי נשים נשואות המקיימות יחסי מין מחוץ לנישואין הן נואפות, דבר שנחשב בפני עצמו כחטא מוסרי ודתי.

[15] "נצאא'ח ללאאבא ואל-אמהאת: אבנאאנא ואל-עאדאת אל-דׄארה", עמ' 40-39.

[16] שם.

[17] שם.

[18] "אל-משאכל אל-ג'נסיה אל-מעקדה ואג'אבאת עליהא" [הבעיות המיניות המורכבות והתשובות עליהן], בתוך אל-ריאדׄה  אל-בדניה (ספטמבר 1938), גיליון 291, עמ' 970-969.

[19] שם.

[20] "אל-חאלאת אל-נפסיה פי אל-אמראדׄ אל-ג'נסיה" [המצב הנפשי בקרב חולי המין], בתוך אל-בדניה (מרץ 1936), גיליון 162, עמ' 245.  

[22]Kozma, p. 128.

[23] Hanan Hammad, Industrial Sexuality: Gender, Urbanization, and Social Transformation in Egypt (Austin: University of Texas Press, 2016), p. 89.

[24] Ibid.

[25] "אסתשאראת צחיה" [עצות בריאותיות], בתוך אל-ריאדׄה  אל-בדניה (מרץ 1936), גיליון 162, עמ' 330.

[26] "נצאא'ח ללאאבא ואל-אמהאת: אבנא'נא ואל-עאדאת אל-דׄארה – כיף  תעאלג' אל-רד'ילה אלתי תקוד אלא ח'ראב אל-ג'סם ואל-נפס ואל-עקל," [עצות לאבות ולאימהות: בנינו וההרגלים המזיקים – איך תטפל בתועבה אשר גורמת להחרבת הגוף, הנפש והשכל], בתוך :  אל-בדניה (אוקטובר 1931), גיליון 10, עמ' 39.