עלון מס' 22, מרץ 2021
תגובה לתגובה למאמר: קריסת הביו-אתיקה הליברלית בעידן "בריאות הציבור" – תגובה למאמר "לקראת פרדיגמה חדשה של ביו-אתיקה"

תגובה לתגובה למאמרנו, שהובאה במאמר: קריסת הביו-אתיקה הליברלית בעידן "בריאות הציבור" תגובה למאמר "לקראת פרדיגמה חדשה של ביו-אתיקה"/ ד"ר חגי בועז ופרופ' נדב דוידוביץ'.

 

אנו מודים לד"ר דניאל מישורי על קריאת מאמרנו "לקראת פרדיגמה חדשה של ביו-אתיקה: החיים במצב של משבר בריאותי מתמשך" ועל התגובה שכתב. התגובה למאמרנו, המפורטת מעלה בגיליון זה, מעלה טענות רבות והיא שוטחת עמדה ברורה ביחס למציאות משבר הקורונה, אבל נראה לנו שדניאל מישורי קרא במאמר עמדות ותפיסות נורמטיביות מוחלטות שאינן מצויות בו כלל ועיקר. לצורך ביסוס דברינו, אנו מבקשים להבהיר להלן את המורכבות שאנו מציעים במאמרנו, לעמוד על המכלול ומרכיביו ולהציג את עמדתנו, כפי שאלה באים לידי ביטוי בפרסום האמור ובשורה נוספת של פרסומים שחיברנו או היינו שותפים בחיבורם.[1]

1.     1. ההקשר – אתיקה ובריאות הציבור           

משבר הקורונה הביא לקדמת הבמה את מומחי בריאות הציבור ואת הדיסציפלינה עצמה. דיסציפלינת בריאות הציבור, אותה מכנה דניאל מישורי "תת מומחיות ברפואה", התגלתה כחיונית בניהול משבר בריאותי מקיף. במאמר הצבענו על ההבדלים בין התפיסות של הביו-אתיקה הליברלית לבין התפיסות האתיות של בריאות הציבור. אחד ההבדלים נוגע לכך שאתיקה של בריאות הציבור אמורה לבחון בריאות במובן רחב יותר מההקשר הקליני. מישורי טוען שרופאי בריאות הציבור אימצו קו דוגמטי ונוקשה ביחס למגפה. ובכן, הצגת רופאי בריאות הציבור כמקשה אחת חוטאת למציאות, כך גם הצגת כל הרופאים כקבוצה המבקשת ליישם את ההגבלות הקשות ביותר כל הזמן אינו נכון. כך למשל, צעדים גורפים כמו הגבלת תנועה עד ל100, 200 או 1000 מטר או סגירת אפשרות הכניסה לפארקים הוטלו על ידי הדרג הפוליטי לאחר שצעדים מצומצמים יותר לא יושמו מטעמים שונים. אנו מסכימים עם מישורי שאפשר למצוא פגמים בתפיסת המשבר ובהמשגתו על ידי גורמים שונים, כולל חלק מאנשי בריאות הציבור. כך למשל, במאמר שהתפרסם לאחרונה ב"סוציולוגיה ישראלית", אנחנו מבקרים את הפטישיזציה של מושג "סף הקריסה" של בתי חולים ומצביעים על השרירותיות בשימוש בתפיסות כמותניות בלבד לניהול המשבר.[2] במקרים אחרים התגלעו מחלוקות ביחס להגבלות שהוטלו על האוכלוסייה, כולל סגירה ממושכת של נתב"ג בפניי אזרחים ישראליים או לגבי איכוני שב"כ כחלק מחקירות אפידמיולוגיות. כללו של דבר, הצגת רופאי בריאות הציבור כמקשה אחת, ורק ככאלה המייצגים תפיסה טוטליטרית ודורסנית של זכויות הפרט אינה מדויקת כלל וכלל.

2.     2. בין זכויות הפרט והטוב הציבורי 

המתח בין טובת הפרט וטובת הכלל הוא אחד המנועים המרכזים של מחשבה פוליטית מודרנית. האם טובת הפרט נגזרת מטובת הכלל, או האם טובת הכלל נולדת מפרטים מאושרים. במאמר הצבענו על התרגום של השאלה הקלאסית הזו לתחום הביו-אתיקה בהקשר של משבר הקורונה. אכן, משברים הנוגעים לסוגיית החיסונים הם קו השבר המרכזי בשאלות של טובת הפרט וטובת הכלל, ובאירועים אלה מתגלה לעין הציבור ההגיון האתי של בריאות הציבור. זהו הגיון שמתבסס על סולידריות חברתית, על הרעיון שהפעולות של הפרט אינן רק לטובת היחיד אלא הן נעשות גם ערבות לשלומו של החלש והפגיע. זהו ערך שאנחנו מאמינים בו מבחינה נורמטיבית וחושבים שיש להסתכל על מדיניות החיסונים גם מנקודת המבט הזו: איך אנו מצליחים להגן על מי שאינו מסוגל להגן על עצמו. בכל הנוגע לנמנעי חיסונים: אנו חושבים שזו פריבילגיה של יחידים ושיח של אנשים בריאים. אין אנו כופרים בזכותו של הפרט לא להתחסן, אלא שאנו חושבים כי מדובר במעשה המעיד על חוסר סולידריות.

יחד עם זאת, במתח בין יחיד וחברה אנו מציעים לחשוב על מושגי ביניים כמעודדי סולידריות. במאמר שכתבנו עבור גיליון זה אנו מציעים להיפטר מהדילמה יחיד-חברה לטובת מושגי ביניים, כמו: קהילה, שכונה, משפחה – לגביהם יתכן ופשוט יותר לפתח סולידריות ואמפתיה.

3.     3. ביו-אתיקה וביו-פוליטיקה

 במאמר אחר אנו טוענים שהמעבר לדיון בבריאות הציבור מגביר את תהליך הפוליטיזציה של שאלות ביו-אתיות.[3] לטענתנו, מדובר בתהליך רצוי, כי הוא מוביל להשתתפות של קבוצות חברתיות שונות בדיונים הביו-אתיים ולחשיפת הטיות חברתיות במחשבה על בריאות וחברה. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא הביקורת על ועדת תעדוף מכונות הנשמה, כפי שהציגה ד"ר שגית מור בגיליון הקודם של כתב עת זה.[4]

דניאל מישורי בחר לפרש את הדברים שהובאו במאמרנו ככאלה התומכים בכל צעד שנעשה ובכל מדיניות שננקטה במשבר הקורונה האחרון – זהו משגה. מטרתנו היתה לתאר את עליית האתיקה של בריאות הציבור כפרדיגמה דומיננטית, המציעה ביו-אתיקה מסדר שונה. להבדיל ממה שמישורי טוען, האתיקה של בריאות הציבור אינה מבטלת את ההגנה על זכויות הפרט ועל ערכים מרכזיים כמו אוטונומיה, הסכמה מדעת, ועוד. מישורי צודק בכך שאסור להתייחס למגמות כאלה של בריאות הציבור מבלי להתייחס לגלגוליה הפשיסטיים (דבר שעלול להתהוות עם הקצנה של הפרדיגמה).[5] אנו כמובן לא מובילים לשם, אלא מצביעים על מגמה של שינוי שאינה קשורה כלל לעמדתנו הנורמטיבית בעד החיסונים. מתוך כך, ולמרות הביקורת, אנו סבורים שמושג הבריאות משתנה ומקבל משמעות שהיא בו זמנית קולקטיבית יותר, כלומר בריאות של קבוצות אוכלוסייה יקבלו יותר ויותר תשומת לב, ובעלת ממד של בריאות כרונית, כלומר מצב שבו נלמד לחיות עם הסיכונים והבעיות הבריאותיות שהסביבה מזמנת לנו, בין אם מדובר במגפות, באסונות טבע, או בשינוי אקלימי.

 



[1] בועז חגי, ודוידוביץ, נ. (2020). " לקראת פרדיגמה חדשה של ביואתיקה: החיים במצב של משבר בריאותי מתמשך" http://bioethicsnews.zefat.ac.il/inner.aspx?id=425&cat=76  

בועז חגי ודודוביץ, נ. (2021 א) " ילמת היחיד מול החברה בשאלת החיסונים – האם לא כדאי להיפטר מהדיכוטומיה?.

בועז, חגי ודוידוביץ, נ. (2021 ב) "כשביואתיקה מיתרגמת לביופוליטיקה – שאלת התעדוף כמקרה בוחן" סוציולוגיה ישראלית 21(2): .99-106

קמין שלי פרידמן, בועז חגי, דוידוביץ' נדב, פילק דני, זיו הדס, שלו כרמל, חיתאם מוחסן (2020) "הזכות לחיסון – נייר מדיניות של זולת ושל רופאים לזכויות אדם. https://zulat.org.il/vaccine/

[2]. בועז ודוידוביץ 2021 ב'

[3] שם.

[4] מור שגית, 2020. ביקורת מוגבלות על המלצות הוועדה המייעצת בנושא תעדוף חולים בתקופת מגפת הקורונה, http://bioethicsnews.zefat.ac.il/inner.aspx?id=428&cat=76

[5] Boas, H. Davidovitch, N. Filc D. and Zalashik R. " How should we play the Nazi Card – The Case of Public Health" Bioethics. Forthcoming.