עלון מס' 22, מרץ 2021
האור בקצה המגפה – עוד על סוגיית החובה להתחסן נגד נגיף הקורנה

האור בקצה המגפה – עוד על סוגיית החובה להתחסן נגד נגיף הקורנה/ פרופ' תמר גדרון וד"ר אלעד שילד*

דומה שהוויכוח המוכר והידוע בין חסידי החיסונים לבין המתנגדים להם מעולם לא היה עוצמתי כפי שהוא כיום, בעידן הקורונה הנמשך כבר למעלה משנה, מאז התגלה נגיף ה-Covid-19 בחודש דצמבר 2019 בעיר ווהאן שבסין. ייתכן שעוצמת הוויכוח היא פועל יוצא של מידת הרלבנטיות, כמו גם הדחיפות להצליח במשימת הטיית דעת הקהל, בעולם ובישראל, לכיוון של הכרה בחיוניות ההתחסנות ויצירת נכונות ציבורית ואישית לפעול בהתאם לכך בצילו של המשבר.

וויכוח זה, שהתחדד מאוד מאז שהגיעו החדשות אודות פריצת הדרך המחקרית למציאת חיסון, מתנהל בעצימות רבה על כל במה אפשרית ומשקף את המגוון הרחב של העמדות, הדעות, המידע, הערכים, האמונות וההטיות של המשתתפים בו משני צידי המתרס. זהו וויכוח שמזה עשרות שנים תופס מקום מרכזי בשיח הציבורי, ואף על פי כן הוא כמעט ולא הצליח לשנות את מערך הכוחות בין מחנה המתחסנים לבין מחנה מתנגדי החיסונים. אלו וגם אלו ממשיכים לשכנע את המשוכנעים, אך מכוונים את עיקר המאמץ הנוכחי אל המתלבטים והמהססים, כשלכולם ברור שרק התחסנות של חלק ניכר מהציבור תוכל לייצר את אותו "חיסון עדר" שייתן הגנה גם למי שלא התחסנו. בנוסף ברור גם שיש מי שלא יוכלו להתחסן – גם אם ירצו לעשות כן – מסיבות רפואיות אישיות אובייקטיביות מוכרות. 

על רקע זה מן הראוי לשוב ולהדגיש את הנסיבות המיוחדות הכרוכות בהסדרה רגולטורית של החיסון ל-Covid-19 והצורך הנובע מהן, זאת על מנת לנטרל את משקלן המצטבר ולהחזיר את מטוטלת "נכונות הציבור להתחסן" לפחות לנקודת האיזון שבה הייתה מצויה קודם למגיפה הנוכחית. ההיסטוריה מוכיחה שכפוף למוקדי סרבנות נקודתיים, ניתן ברוב המדינות לשמור על חסינות עדר מאוזנת בכל הקשור למחלות שנגדן קיימים כיום חיסונים מוכרים. החשש, כידוע, לגבי Covid-19 – לפחות בנקודת הזמן שבה נכתבת רשימה זו – נובע בעיקר מכך שמדובר ב"אירוע בהתהוות". לכן להט הוויכוח קיצוני כל כך, ולכן גם הניסיון להטות את הכף לטובת ההתחסנות מחייב לחדש את ארגז הכלים המוכר שבו נעשה שימוש עד כה לצורך זה, או לפחות לשנות את הסדר הפנימי והתיעדוף של הכלים המצויים בו ולהתאימם לנסיבות שהשתנו ולנתונים החדשים.

העובדות שבעטיין המשימה של השגת חיסון עדר קשה הפעם, במיוחד בהשוואה למשימה של שינוי התודעה הציבורית שאותה קידמנו בעת ההתפרצות האחרונה של מגפת החצבת לפני כשנתיים, הן בארץ והן בארצות הברית, מתאפיינות בעיקר בכך שהחיסונים הם חדשים וחדשניים, ולכן גם תופעות הלוואי שאותם הם עלולים לגרום הן עדיין בלתי-ידועות במידה מספקת. כך, הכול מסכימים שאף שהטכנולוגיה הבסיסית שבעזרתה פועלים החיסונים של חברת פייזר ושל חברת מודרנה, שתי החברות האמריקניות שהיו הראשונות לסכם ממצאים, ובמידה מסוימת גם של חברת אסטרה-זניקה הבריטית, מוכרות ומיושמות כבר מספר שנים לא מבוטל בפרוצדורות ובמחקרים קליניים שונים, השימוש בהן ככלי ליצירת מערכת חיסון אנושית הוא חדש. ולכן, לפחות בשלב הנוכחי, התחושה הרווחת בחלקים נרחבים בציבור היא שלא הכול כבר נחקר, נבדק ופורסם. לא ברורה דיה גם ההשלכה של השימוש בטכנולוגיה זו על אוכלוסיות שהמערכת החיסונית שלהן אינה במיטבה. גם ההשלכות לטווח רחוק אינן יכולות להיות ידועות. המקרים המדווחים בימים אלו של גילוי תופעות לוואי בלתי-צפויות – אצל מי שיש להם רגישות אלרגית, למשל – מייצרים גם הם חרדה וספקות.

ההססנות והסרבנות לגבי החיסון גוברת על רקע פקפוק מתמשך באמינות הגורמים המחליטים ומבצעים את מדיניות הבריאות והחיסונים (בעיקר הגורמים המדינתיים במדינות השונות ופחות הגורמים הבינלאומיים).[1] בנוסף לכך, הפקפוק בנוגע לחיסונים מתגבר לאור מדיניות לא ברורה, הצגת נתונים שאינם שקופים דיים והתנהלות של חלקים נרחבים בעולם כולו, בלית ברירה, בדרך של ניסוי וטעיה. באופן לא מפתיע יהיה מי שיזכיר את הסרט WAXXED (from coverup to catastrophe), שמאז עלותו לאקרנים בשנת 2016 נעשו מאמצים נרחבים כדי לצמצם את האפקט המזיק שלו ולאחרונה הוא מצוטט ומוקרן מחדש שוב ושוב. בהמשך לכך יהיו גם מי שיזכירו – כ"מענה" הולם להתגייסותה של הקרן של ביל גייטס למימון ולעידוד התחסנות במדינות העולם השלישי – את הפעילות הפילנטרופית הרחבה של רוברט פ. קנדי ג'וניור נגד החיסונים, פעילות שבאה לידי ביטוי בתרומות אדירות ממדים ולוותה גם במלחמה נגד פייסבוק, אשר החליטה להסיר מהרשת פרסומי אנטי-חיסון מטעם הארגונים שבהם תומך קנדי. ואלו רק שתיים מהדוגמאות הבולטות בחדשים האחרונים. הוויכוח לוהט וסוער. סקרים שנערכו באירופה, בארצות הברית ובישראל מעידים על כך שאפילו בקרב העוסקים ברפואה יש עדיין כיסים אידיאולוגיים של מתנגדי חיסון. לצידם יש גם מי שטוענים שהתנגדותם היא זמנית ושייתכן כי יסכימו להתחסן במועד מאוחר יותר כשהעובדות והתוצאות שיתבררו במהלך מתן החיסונים תהיינה מלאות יותר.

מהן, אם כך, החלופות המתאימות ביותר שמתוכן יש לבחור את זו שתנביע את התוצאה האופטימלית מבחינת יצירת אקלים חיובי של נכונות להתחסן, לפחות ברמה מספקת שתביא לחיסון עדר במדינה. נעמוד עליהן להלן בקצרה:

חובת חיסון מול חופש החלטה מלא: ניתן למצוא כיום לא מעט דוגמאות של מדינות שהנהיגו חובת חיסון חוקית שהפרתה גוררת סנקציה (ברוב המקרים בעלת אופי חינוכי) הנקובה בחוק, לצד רשימת פטורים מגוונת שמתמקדת במצבים של התוויות נגד לחיסון.[2] מדיניות חיסון מנדטורית מהסוג הזה מאמצת את העמדה המקצועית שלפיה, ראשית, חיסונים הם הדרך הטובה ביותר להתמודדות עם מחלות, ושנית, רמת הסיכון הכרוכה בהם היא מזערית יחסית לסיכונים אחרים, שלהם אנו חשופים בעידן המודרני. עם זאת, מרבית המדינות עדיין נמנעות מהטלת חובת התחסנות ומעדיפות לתמרץ את האוכלוסייה במגוון אופנים ולנתב את הבחירה בין התחסנות להימנעות מהתחסנות על ידי הנדים[3] שמניעים את התנהגות המתחסנים הפוטנציאליים בכיוון התוצאה הרצויה תוך הימנעות מפגיעה אמיתית ביכולת הבחירה שלהם.

בישראל אנו חשופים בחודשים האחרונים למידע מגוון ובלתי-מאושר ברובו בדבר מדיניות החיסונים שאותה צפויה הממשלה לאמץ לאחר אישור החירום של ה-FDA לחיסונים שנרכשו על ידי המדינה. המדיניות הזו צפויה להתמקם על הסקאלה שבין שני קצוות. הטלת חובת חיסון על כלל האוכלוסייה בכפוף לחריגים רפואיים בלבד מצד אחד, והימנעות מוחלטת לא רק מכפייה כלשהי אלא גם מפרקטיקות מכַוְונות מכל מין וסוג שהוא, באופן שיתיר לכל האזרחים להחליט אם להתחסן או לא על פי מצפונם ואמונותיהם, מן הצד השני.

ניתן לקבוע בוודאות כמעט מלאה כי אף אחת משתי גישות הקצה האלה אינה זוכה לתמיכה נרחבת: לא נכון ולא ראוי לאמץ מדיניות הטלת חובת חיסון גורפת על כלל האוכלוסייה גם אם הסכנה הבריאותית הצפויה לחברה מאי-השגת חיסון עדר היא קרובה ואף וודאית. קשה להניח שהממשלה תחליט, ובית המשפט יאשר, פגיעה בסדר גודל כזה בזכויות הפרט בכלל ובדרישה לקיומה של "הסכמה מדעת" מצד המתחסנים כתנאי להתחסנות מפני המחלה בפרט. גם ההתנגדות הציבורית המתרחבת והולכת לפגיעה המתמשכת בזכויות הפרט של הציבור הישראלי בעקבות פרקטיקות המעקב והאכיפה שאותן אמצה המדינה במאמץ למגר את המחלה מהווה תמרור אזהרה משמעותי בפני מי שעשוי לשקול מדיניות כזו. בהקשר זה יש גם לזכור כי הליכי הניסוי, הבדיקה והאישור של החיסונים קוצרו באופן משמעותי בהשוואה למה שהיה מקובל עד כה בעולם הרפואי. גם אם הקיצור הזה נובע משיתופי פעולה שאולי במצב אחר לא היו מתהווים, ומסכומי השקעה אדירים וחסרי תקדים, לצד זירוז, ואף ויתור על שלבים מוכרים כמו ביקורת עמיתים ומתן קדימות חירום לנושא, עדיין מדובר במשך פיתוח וייצור קצר בהרבה (מאוד) ממשך הזמן המוכר, המאפשר לבחון לעומק ובצורה ביקורתית טכנולוגיה או מוצר רפואי חדש ולעמוד על מלוא הפוטנציאל והסיכון שבהם. בהצטבר כל זאת ברור כי כפייה להתחסן אינה באה בחשבון. ומהעבר השני, גם מדיניות של "ירצו – יתחסנו, לא ירצו – לא יתחסנו" אינה נחזית, בצדק, כאופטימלית בעיני מקבלי ההחלטות. לאחר המאבקים המשפטיים נגד זכות המדינה להגביל פעילות אישית, מסחרית, חברתית ותרבותית, להכניס לבידוד ולסגור עסקים, שכולם כשלו בבית המשפט, ברור לגמרי שאין הגיון באימוץ עמדה ליברלית מלאה של "איש הישר בעיניו ייעשה".

 

המקל ו/או הגזר: פסילתן של שתי גישות הקיצון האלה, מותירה עדיין לקובעי המדיניות כר נרחב של שיקול דעת לגבי אלטרנטיבות פחות קיצוניות. עם זאת, גם בגדרן של אלו עדיין קיימים כמה וכמה שיקולים שראוי לקחת בחשבון. סט האמצעים שניתן לאמץ בחקיקה כדי להניע את הציבור להתחסן הוא מגוון ויעיל. ביניהם ניתן למנות את האמצעים המפתים ואת האמצעים המענישים (תמריצים חיוביים ושליליים). כך, למשל, במסגרת האמצעים המפתים נהיה בוודאי עדים להסדרים דוגמת "הדרכון הירוק". מעין תעודת כשרות שתאפשר כניסה למקומות שיוגבלו בפני מי שלא יתחסנו, יציאה וחזרה מחו"ל ללא בידוד, כניסה לאירועי בידור וכן התקהלויות משפחתיות, מסחריות, דתיות ואחרות. הגישה למוסדות חינוך ולמשרדי הממשלה, בתי המשפט, בתי מלון ומבני ציבור תותנה באישור תקף על קבלת חיסון או בתוצאות בדיקה סרולוגית.[4]

בין האמצעים המפתים יש גם מי שמציע תמריץ כלכלי/כספי ואפילו תשלום סכום כסף, שגובהו משתנה מהצעה להצעה, שישולם למי שיסכימו להתחסן. ניתן לחשוב גם על הטבות שתייצרנה העדפה של מחוסנים וקידומם בתור למתן שירותים שונים שנמצאים בחסר ציבורי – כגון קבלה לעבודה במקום ציבורי, קידום בתור לניתוח ואף עדיפות בהליכי אימוץ או תרומת איברים. רוב התמריצים החיוביים הללו כבר מוכרים וקיימים בהקשר של חיסוני השגרה בארץ ובעולם. כל התמריצים הללו צפויים לעורר קשיים חוקתיים לא מבוטלים שעצמתם תשתנה כפי עצמת התמריצים שבמחלוקת.

במקום התמריצים החיוביים – או לצידם – ניתן לשכנע את המהססים (ולהמיר את הסרבנים) גם באמצעות תמריצים שליליים שיניעו אותם לפעול בדרך הרצויה מבחינה חברתית, מחשש שהמחיר שישלמו עבור מימוש זכותם שלא להתחסן יהיה גבוה מדי עבורם. התמריצים האפשריים מהווים ברובם תמונת ראי לפיתויים החיוביים שהוצגו לעיל. מניעת כניסתם של ילדים לא מחוסנים למוסדות חינוך היא הדוגמא הקלאסית לכך. ראינו את הדוגמאות הקיצוניות למדיניות כזו בארצות הברית הן בתקופת התפרצות החצבת והן באחד מסבבי התפרצות הקורונה במספר שכונות בניו יורק. גם בגרמניה ניתן לסרב להכניס ילד לא מחוסן למוסדות חינוך. בארץ ניתן להביא כדוגמא להתארגנות וולונטרית את מיזם "הגן המחוסן" שהובל על ידי רופאים והגדיל משמעותית את שיעור המתחסנים בקרב ילדי הגנים בחיסון נגד חצבת. גם פקודת בריאות העם 1940,[5] שמכוחה ניתנים כיום חיסוני שגרה, מאפשרת במצבים מסוימים של התפרצות מחלות שנגדן קיים חיסון לנקוט באמצעים שיבודדו את מי שנחשדו כנושאים את המחלה מאחרים, בין אם על ידי איסור הגעה למוסד חינוכי ללא אישור מתאים ובין אם על ידי מניעת העסקתם בעיסוק מסוים או במקום מסוים שעלול לייצר סכנת הדבקה לאחרים.[6] גם התמריצים השליליים האלו צפויים לעורר מחלוקות חוקתיות משמעותיות, שתתווספנה, בוודאי, לדיון בסוגיות הכרוכות בצורך ב"הסכמה מדעת" של מקבלי החיסון, והשפעת התמריצים – הן השליליים והן החיוביים – על תוקפה של הסכמה כזו.

עם זאת, יש כאמור לקחת בחשבון, בעיקר ככל שמדובר בתמריצים שליליים, שמדובר במחלה ובחיסון שבהם עדיין רב הנסתר על הגלוי, ושבשלב זה אישור ה-FDA לחיסון ניתן כהליך חירום, שלאחריו עדיין ממשיכות הבדיקות, הדיווחים, הביקורות וגם השינויים. לכן רמת הסובלנות והסבלנות שהמדינה תצטרך לאמץ כדי למקסם את מספר המתחסנים היא גבוהה. המדיניות צריכה לשקף הכלה של החששות הרבים מפני החיסון, שלא על כולם יש למדע הקורונה תשובות ראויות בשלב זה. כך, למשל, השאלות לכמה זמן יעיל החיסון, עד כמה הוא בטוח למדוכאי חיסון, ולהבדיל לצעירים מתחת לגיל 18, והאם ניתן יהיה להתחסן בשנית ובשלישית באותה מידת הצלחה. בהבדל מהחיסונים המוכרים מזה שנים, שהוכחו כבטוחים במידה רבה מאוד, יחלוף עוד זמן רב עד שהמדע יוכל להצהיר בביטחון מלא שכך המצב גם לגבי החיסונים נגד נגיף הקורונה.

הצעת חוק לתיקון פקודת בריאות העם (מס' 34) (מדיניות חיסונים לאומית ותמריצים להתחסנות)[7], מהווה דוגמא טובה להסדר אפשרי, גם אם לא מספיק, לטיפול בהימנעות/התנגדות לחיסונים. מדובר בהצעת חוק פרטית, שעברה לפני כמעט שנתיים, עוד בטרם הקורונה, והיא מתייחסת לחיסוני שגרה הניתנים לציבור על פי פקודת בריאות העם. העיקרון שאומץ בה הוא עיקרון התמריצים וההסברים – הצעת החוק מורה על זימון הורים סרבניים לשיחה וחשיפתם להסבר מקיף בדבר סיכונים צפויים עקב היעדר חיסון.

לא למותר להזכיר בהקשר זה גם את פקודת בריאות העם, שתוקנה לאחרונה בשל מחלת הקורונה[8], את הכרזת ארגון הבריאות העולמי על כך שמדובר בפנדמיה, ואת "חוק הקורונה הגדול", שמייצרים יחד תשתית לחשיבה מחודשת על חיזוק האמצעים – לרבות כפייה וענישה – שכבר ננקטו במהלך החדשים האחרונים, על מנת להתאימם למשימה הקשה העומדת כיום בפני מקבלי ההחלטות במאמץ למיגור הקורונה.

ביטוח נזקים: גורם נוסף שצריך לקחת בחשבון הוא המחויבות של המדינה לשאת בנזקי החיסונים, ככל שיהיו נזקים כאלה. כיום חוק ביטוח נפגעי חיסון[9] קובע בסעיף 2(א) כי "המדינה תבטח בפוליסה בת-תוקף לפי דרישותיו של חוק זה, את כל מי שמקבל חיסון וכל אדם אחר שבא עמו במגע, מפני פגיעה כתוצאה מחיסון". עוד קובע החוק, בסעיף 2(ג), כי "לענין הזכאות לתגמולי הביטוח אין נפקה מינה אם היה או לא היה אשם מצד מי שנתן את החיסון, ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחר". הגשת תביעה לפי חוק זה שוללת אפשרות להגשת תביעה לפי פקודת הנזיקין[10] ולהיפך. רשימת החיסונים שאותם מכסה החוק מנויה בתוספת הראשונה שלו. הוספת החיסונים נגד נגיף Covid-19 לרשימה זו היא כמעט מובנת מאליה. בהקשר זה כדאי לזכור כי רק לאחרונה דחה בית המשפט המחוזי תביעה של נפגע חיסון בעילה נזיקית משלא נמצא אשם במתן החיסון ובנסיבותיו.[11] ברור שקבלת פיצוי כזה אינה מהווה, כשלעצמה, תמריץ מספיק לחוששים מהחיסון, אולם יש במחויבות הזו של המדינה וקבלת האחריות לתוצאות שליליות שעלולות לנבוע ממנו משום אישור למידת האמון של המדינה בחיסונים שאותם תאשר ותפיץ. כתוספת לתמריצים שפורטו לעיל מדובר בגורם נוסף רלבנטי ובעל משמעות כלכלית ופסיכולוגית.

חינוך, דוגמא אישית, שקיפות וחיזוק מחויבות חברתית: שלל המחקרים שהציפו את המדיה בתקופה האחרונה סיפקו נתונים מעניינים על אודות מספרם של מי שהשיבו כי יהיו מוכנים להתחסן בהשוואה למי שטרם החליטו לעשות כן, מי שמעדיפים להמתין ומי שכבר החליטו כי לא יתחסנו. מנתונים אלו עולה, בין השאר, כי בעוד שאחוז המתחסנים הכללי בישראל הוא בדרך כלל גבוה מהמקובל במדינות אחרות, דווקא לגבי החיסון נגד Covid-19 נמצא כי סמוך להגעת החיסונים לישראל אחוז המהססים והסרבנים הפוטנציאליים גבוה במיוחד.[12] כמובן שהנתון הזה נובע בחלקו מהסיבות שאותן ציינו לעיל: מדובר בחיסון חדש, האישור ניתן בהליך חירום, הטכנולוגיה בלתי-מוכרת, הניסוי לא כלל את כל סוגי האוכלוסייה המתחסנת, לא ידוע לכמה זמן הוא יפעל וכיו"ב. אלו מתווספים לסיבות ה"רגילות" והמוכרות: שכנוע פנימי במסוכנות חיסונים, עמדות אידיאולוגיות, הידיעה שבשלב מסוים יושג חיסון עדר על בסיס התחסנותם של אחרים, הערכה שגויה של מידת הסיכון מהמחלה עצמה וכמובן האמונה ש"לי זה לא יקרה".

כל אלו מחזקים את הצורך בנקיטת אמצעים משמעותיים יותר מאלו שבהם נעשה שימוש עד כה בקשר לחיסונים אחרים. דומה כי הסולידריות החברתית המניעה אנשים לפעולה בנסיבות הדורשות התגייסות לטובת הציבור לא תספיק בנסיבות הנוכחיות. המקלות והגזרים שמקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות יצטרכו לאמץ בנסיבות הנוכחיות צריכים להיות מרתיעים באופן מהותי מחד גיסא ומפתים באופן מהותי מאידך גיסא על מנת שמאזן החשש–תגמול אכן ישיג את מטרתו.

* פרופ' תמר גדרון וד"ר אלעד שילד, בית הספר למשפטים, המכללה האקדמית צפת. רשימה זו מבוססת על מאמר אשר גרסתו המלאה צפויה להתפרסם בהמשך.



[1] ראו סדרת הרצאות ומחקרים באתר: TiGER, Trust in Governance and regulations in Europe. https://www.tigre-project.eu/webinars/regulatory_governance.

[2] Katie Gravagna et al., Global assessment of national mandatory vaccination policies and consequences of non-compliance, 38(49) Vaccine 7865 (2020).

[3] איל זמיר ודורון טייכמן "ההתמודדות השלטונית עם משבר הקורונה – היבטים התנהגותיים" (2020) https://ssrn.com/abstract=3698682; דורון טייכמן ואיל זמיר "איך גורמים למדינה שלמה לעטות מסכות פנים: הנדים, ציוויים, והמענה המשפטי למגפת הקורונה בישראל" (2020) https://ssrn.com/abstract=3698731.

[4] ראו, למשל: משה גורלי "בלי כפייה, אבל עם תמריצים: אין סיבה לתת כתף קרה לחיסונים" כלכליסט 13.12.2020. https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3881210,00.html.

[5] פקודת בריאות העם מס' 40 לש' 1940, ע"ר 1065 תוס' 1, 191 (להלן: "פקודת בריאות העם").

[6] בחוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה), התש"ף–2020, ס"ח 266 (להלן: "חוק הקורונה הגדול") מצויים אמצעים דומים לבידוד ומניעת הפצת המחלה.

[7] הצעת חוק לתיקון פקודת בריאות העם (מס' 34) (מדיניות חיסונים לאומית ותמריצים להתחסנות), התשע"ט–2019, פ/5741/20.

[8] חוק לתיקון פקודת בריאות העם (מס' 34), התש"ף–2020, ס"ח 428.

[9] חוק ביטוח נפגעי חיסון, התש"ן–1989, ס"ח 17.

[10] פקודת הנזיקין [נוסח חדש], נ"ח התשכ"ח 266.

[11] ע"א (מחוזי מר') 26219-04-19 מ"י נ' פלוני (פורסם בנבו, 12.2.2020).

[12] אילן לוקאץ' "להתחסן או לא: האם החיסון נגד קורונה בטוח?" 12N (11.12.2020) https://www.mako.co.il/news-lifestyle/2020_q4/Article-67a23c65d235671026.htm ("צד ההתלהבות וההיגיון הבריא שאומר לקחת אותו, יש רבים שחוששים באופן טבעי מחיסון שפותח מהר כל כך [...] החשש של מערכת הבריאות הוא ששיעור גדול בציבור לא יסכים להתחסן"); מיטל יסעור בית-אור "אתגר אמון הציבור: 37% – לא נתחסן" ישראל היום (13.12.2020).