עלון מס' 22, מרץ 2021
המדינה כרופא: כפיית המסכות ו"פטור" ממסכות

המדינה כרופא: כפיית המסכות ו"פטור" ממסכות/ ד"ר דניאל מישורי, עו"ד רונית לירן שקד

 

  1. מבוא

מעט לאחר פורים נכנסו תושבי ישראל לנשף מסכות מתמשך בכפייה 2020 (הצו המחייב עטיית מסכה פורסם ביום 19.4.2020). מרבית המסכות אינן "צוהלות", אלא מהוות מחסום פה ואף כירורגי (חסימת דרכי הנשימה), וגורמות למצוקה פיסית ונפשית מתמשכת. מסכות פנים רפואיות אינן דבר חדש, אולם בשנת 2020 בחרה מדינת ישראל, בתחילה באמצעות צווי בריאות העם ובהמשך באמצעות חוק, לכפות חבישת מסכות (רפואיות או סמרטוטי פנים מכל אריג שהוא) על כלל האוכלוסייה כולל תלמידי בתי ספר, בכל מקום במרחב הציבורי (וגם בשוטטות כשאדם לבדו), הלכה למעשה ללא הגבלת זמן. במאמר זה נעסוק ביומרת המדינה לכפות מעין-טיפול רפואי (המסכות) ללא סימוכין מדעיים/רפואיים, ובלא סמכות מפורשת לכך בחוק, ובניגוד לכללי האתיקה הרפואית.

המסכות מהוות תמונה בזעיר אנפין של שערוריית משטר הקורונה, טכנוקרטיה רפואית שהשעתה ללא הגבלת זמן את מרבית זכויות הפרט ובראשן חופש התנועה, העיסוק, ההתאגדות, המצפון, הנשימה, הביטוי, הפרטיות ועוד. לפיכך, ראוי להתבונן בהתנהלות המדינה בסוגיה זו, ובמספר מהסתעפויותיה.[1]

 

  1. הזיגזג ה"מדעי" בנושא המסכות

ככל הנראה, התועלת בחבישת מסיכה בחוף הים או במרחב הציבורי זניחה עד לא קיימת, והיא לכל הפחות במחלוקת[2]. מחקרים הראו בעבר היעדר יעילות אפילו בקרב צוותים רפואיים בהקשרים קליניים.[3] בתנאים אזרחיים רגילים (להבדיל מחדרי ניתוח וכו'), למסכות חסרונות בריאותיים בלבד: הן גורמות לגירויים בעור הפנים, מקטינות במהירות רמות החמצן בדם; מגדילות כמות הפחמן הדו-חמצני CO2 הנשאף חזרה; מגדילות את כמות החיידקים המצטברת מהנשימה על הדופן הפנימית של המסכה, ואוספות זיהומים פתוגניים על הדופן החיצונית; במסכות החד-פעמיות (ובמיוחד בתנאים של חום), חלקיקים פולימרים (פוליפרופילנים ואחרים)—מיקרו פלסטיקים רעילים בפוטנציה—מתפרקים על ידי אדי האוויר מדופן המסכה ונשאפים חזרה אל תוך הריאות; בתאים נגרמת היפוקסיה (מצב בו על אף אספקה של חמצן, לתאים אין אפשרות לספוג אותו מתאי הדם); רמות הקורטיזול (הורמון הסטרס) עולות ולכן נוצר דיכוי של המערכת החיסונית והרגישות לזיהומים חיידקיים, ויראליים ופטרייתיים עולה (לסקירת מקורות בסוגיה זו, ראו מישורי, ויצמן ועוזר, 2020; חלק ב', סעיף 14). לפי העתירה לבג"ץ בנושא:

[המסכה] פוגעת בשלום העוטה, בתחושתו, ואף בבריאותו; היא פוגעת בכבודו, בחופש הבחירה, באוטונומיה ובהגדרתו האישית של הפרט; היא פוגעת בפרטיות האדם במובן קשה מאד; היא פוגעת בחופש הביטוי שלו; היא פוגעת בחזותו, בביטחונו העצמי ובמצבו הפסיכולוגי; היא פוגעת בו נפשית; היא פוגעת אנושות בלקויי שמיעה הקוראים שפתיים לצורך הבנת הזולת; היא פוגעת בהתפתחותם הנפשית והרגשית של ילדים ותינוקות (ואף מבוגרים) שחלק ניכר מזיהויים ותפישתם את סביבתם, האנושית והחפצית, ובוודאי התקשורת עימם מסתמכת על קריאת הבעות פנים. (סעיף 25)

 

זאת ועוד, במקרה של ספק, האזרח פונה לרשויות מתוך ציפייה לחוות דעת אובייקטיבית, המסתמכת על מיטב הידע המדעי והרפואי העדכני. במקרה של המסכות, מתברר שבשנת 2009 פסל משרד הבריאות את השימוש במסכות כאמצעי מגן נגד שפעת החזירים, מגפה המופצת באמצעות נגיף (!), בהיותו מסוכן; אז טען משרד הבריאות שמחקרים מראים כי השימוש במסכות לא הוכח כאפקטיבי![4] יפים לעניינו הציטוט בכתבה המיוחס לראש שירותי בריאות הציבור דאז:

"במחקרים שנעשו בעולם השימוש במסכות לא הוכח כאפקטיווי", מסביר ד"ר איתמר גרוטו, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות. לדבריו, "השימוש במסכות עלול אפילו להיות מסוכן, אם הוא נעשה בצורה לא נכונה. אם למשל המסכה נשארת על הפנים למשך זמן רב מדי, נוגעים בה ומצטברת בה לחות היא עלולה להפוך לכר גידול לנגיפים, ולכן שימוש לא נכון הוא מסוכן". (שם)

 

גם בתחילת משבר הקורונה הדגישו רבים את חוסר התועלת במסכות. הרופא הראשי בארה"ב (Surgeon General) ד"ר ג'רום אדמס צייץ בטוויטר בתגובה למחסור במסכות הגנה ברחבי המדינה "הפסיקו לקנות מסכות, [הן] אינן יעילות במניעת ההידבקות בקרב הציבור" (29.2.20):

They are NOT effective in preventing general public from catching Coronavirus.

They are NOT effective in preventing general public from catching #Coronavirus,[5]

בכתבת כלכליסט באותו נושא נאמר כי "דבריו של אדמס מגיעים לאחר מה שמסתמן כקדחת מסכות, שנגרמה מכך שלאחר הגעת הקורונה לארה"ב, התושבים החלו לרכוש מסכות בכמויות, למרות שהמרכזים למניעת מחלות, ואף  ...סגן הנשיא מייק פנס, אמרו שאין בהן צורך.[6]

עוד בראשית מארס 2020 טענו בכירי משרד הבריאות כי אין תועלת בעטיית מסכות על-ידי הציבור הכללי. בכתבה ביומון נפוץ אמר נציג משרד הבריאות, האחראי על קשרי החוץ במשרד, כי "אין הנחיה לישראלים לחבוש מסכות נשימה, שכן לדעת מומחי המשרד אין בה תועלת. מאידך, הוא הזכיר את ההמלצה שלא ללחוץ ידיים כדי למנוע הידבקות בנגיף." בכתבה נאמר גם כי:

"בנוגע למסכות, גם מומחי בריאות ששוחחו עם "ישראל היום" טענו כי אין שום עדות לכך שישנה תועלת כלשהי בחבישתן, והיא אף עשויה להקנות למי שמרכיבים אותה תחושת ביטחון שגוי, כשבפועל הם עוטים על פניהם פיסת בד רטובה שהם כל הזמן נוגעים בה. מסכות כאלה צריכות להיות בשימוש רק על ידי החולים, כדי להקטין את סכנת ההדבקה לסביבה.[7]

גם ראשת שירותי בריאות הציבור דאז "הייתה חד-משמעית": "לא לעטות מסכות כי מדובר במדגרה של חיידקים." גם בארה"ב, במסגרת דיון בוועדת חוץ וביטחון של הסנאט האמריקני בסוף פברואר 2020, נשאל מנכ"ל ה-CDC האם הציבור צריך לחבוש מסכות, "והתשובה הייתה קצרה וברורה: לא.".[8]

מוקדם יותר הבהיר גם ארגון הבריאות העולמי, כי "אין עדות לכך שמסיכות פנים מגינות בפני הדבקה בקורונה. ההשערה המרכזית היא שהנגיף עובר ברסיסים קטנים מאוד בגודל 0.1 מיקרון, בעוד שהמסיכה המשוכללת מסוג N95  חוסמת מעבר חלקיקים עד גודל 0.3 מיקרון."[9]  בתחילת אפריל הודיע ארגון הבריאות העולמי הנחיות מעודכנות שמדגישות כי חבישת מסכות על ידי אנשים בריאים אינה מספיקה כדי להגן עליהם מפני הידבקות בנגיף. "אין ראיות קליניות שלבישת מסכות בקהילה מגנה מפני זיהומים נשימתיים".[10] ארגון הבריאות העולמי המשיך לדברר עמדה זו לפחות עד אוגוסט 2020. עמדתו אז הייתה שמסכות מומלצות רק כאשר מטפלים בחולה בעל תסמינים:

If you are healthy, you only need to wear a mask if you are taking care of a person with COVID-19.[11]

ציטוט זה הופיע במאמר שפורסם בגיליון הקודם של עלון הביו-אתיקה (מישורי, ויצמן ועוזר, 2020)[12] כשבדקנו שוב במהלך דצמבר דף זה, הופיע בו טקסט אחר:

Make wearing a mask a normal part of being around other people.

בדף האינטרנט של ה-WHO מופיעה הבהרה שהחומרים המתפרסמים עוברים "עדכון" על-פי הממצאים המדעיים העדכניים, ושהדף עודכן לאחרונה בראשית דצמבר 2020.[13]   אין כל הפניות בדף לממצאים המדעיים או הרפואיים שהצדיקו שינוי ההנחיות, וכאלו גם לא פורסמו בעיתונות המדעית, לא בארגון הבריאות העולמי ולא במשרד הבריאות אצלנו. ממילא, חייבים להסיק שה"מדע" וה"רפואה" מתעדכנים על-פי המדיניות, ולא להיפך, שהמדיניות מתעדכנת על-פי המדע.[14] ליקוי מאורות.

ביחס לילדים, ארגון הבריאות העולמי עדיין ממליץ שלא לחייב ילדים מתחת לגיל 6 בעטיית מסכה, ומחייב "שיקול דעת" ביחס לילדים בגילאים 6-11.[15]

עניינית, הנימוקים המדעיים לכאורה בעד המסכות מתבססים כיום על מודלים פיסיקליים מתוחכמים של תנועת חלקיקים ורסיסי טיפות, או הפחתת חשיפה לפתוגנים (בהנחה שפחות חשיפה מובילה לפחות "עומס ויראלי" ולהורדת תחלואה) שלא נועדו אלא להחליף נתונים (שלא קיימים) בדבר הדבקה מופחתת-לכאורה של חובשי מסכות במרחב הציבורי, או בקרב אוכלוסיות בהן הוטלה חובת מסכות.[16] מחקרים כאלה אין כיום, כמעט שנה מאז הטלת חובת המסכות בישראל.

לסיכום, אין הוכחה שהתועלות לכאורה של חבישת מסכות גורפת עולה על הפגיעה הבריאותית בשימוש מתמשך במסכות (כולל השפעות לטווח הארוך של מחסור בחמצן, עודף פחמן דו-חמצני, מצוקה נפשית, ועוד). חיוב המסכות בהיקף של האוכלוסייה מהווה אפוא ניסוי בבני אדם.

עניינית, מדיניות ציבורית אינה יכולה להתבסס על גחמה, גם לא של בעלי סמכות או מעמד טכנוקרטי, רפואי או מדעי. שינוי מוחלט במדיניות בתוך כחודש, מהטענה שבמסכות אין תועלת ושהן אף מסוכנות, לכפיית מסכות, ללא הצגת ממצאים חד-משמעיים המצדיקים זאת, היא גחמה.

באיגוד רופאי בריאות הציבור התנגדו בתחילה (2.4.20) לעצם ההמלצה על שימוש במסיכת פה-אף בשל "פוטנציאל לנזק", והטילו "ספק ביעילות ההנחיה לציבור לחבוש מסיכות" ודרשו ממשרד הבריאות "לפרסם את חוות הדעת המקצועית העומדת בבסיס ההחלטה".[17] משרד הבריאות מעולם לא פרסם חוות דעת כזו. כזכור, דיוני הקורונה בממשלה חסויים ל-30 שנה.

 

  1. בין דחייה וכפייה קיימת גם אופציה שלישית: "המלצה"

כאמור, בסוגיית המסכות, עברו רשויות הבריאות מדחייה לכפייה במעבר חד, בלא שטרחו להתעכב בשלב שביניהם, שנקרא "המלצה".

"המלצה" היא מדיניות הנקבעת לפי מיטב שיקול הדעת, שעשוי כמובן להשתנות בהתאם לנסיבות.

"המלצה" היא מערכת היחסים שקיימת בין רופא מטפל לבין מטופל. המטופל אינו חייב לנהוג על-פי המלצת המטפל. השאלה אם ינהג כך או אחרת תלויה במגוון סיבות ונסיבות, קודם כל האמון שרוחש המטופל למטפל, אישית ולמקצוע אותו המטפל מייצג.

"המלצה" מניחה הסכמה מדעת, כיבוד האוטונומיה של המטופל.

לעתים, "המלצה" מלווה באזהרה, ואף בהפחדה: "אם לא תעשה כך וכך, עלול להתרחש כך וכך". עדיין, למטופל יש שיקול דעת. אם יחליט להיענות להמלצה, ייעשה הדבר בהתאם למיטב שיקול דעתו, הבנתו וכישוריו.

בתחום המסכות, ובמדיניות משטר הקורונה בכלל, דילגו הרשויות על שלב ההמלצה (ולכן, שיקול הדעת העצמי) ועברו מיידית לכפייה (בתוספת מנות גדושות של הפחדה, כדי לוודא רמת ציות גבוהה).

המעבר לכפייה חושף את המדיניות לאינספור בעיות וסוגיות, וזאת מעבר לשאלת "ההסכמה מדעת" (להלן), היעילות, והמועילות. לכל הפחות, ישנה התגובה הפסיכולוגית המיידית, של אנשים שלא חושבים כמו המדינה בסוגיות של כפייה רפואית. האם התגובה הנפשית השלילית לשלילת-החירות איננה שיקול דעת רלוונטי כששוקלים חובת מסכות?  

סיבה אפשרית לחובת המסכות הופיעה בדבריו של מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, המתראיין תכופות בכלי התקשורת המרכזיים. בתגובה לדברי המראיין שאמר, "זה מוזר באמת ללכת ברחוב עם מסכה לבד ברחוב", הגיב המנכ"ל לשעבר: "אני גם כן בדעה שבשטח הפתוח זה לא קריטי... אני חושב שהנושא של המסכה בשטח הפתוח הוא חלק מהחינוך של הציבור, כולנו, שברגע שאני יוצא מהבית אני שם מסכה..." (24.10.20).[18] ממתי רופאים הפכו למחנכי הציבור בכפייה?

זאת ועוד, גם "פרויקטור" הקורונה כבר אמר בריאיון (7.3.21) כי "ישנה חשיבות נמוכה לעטיית מסכות באוויר הפתוח וכי אפשר לוותר עליהן" אולם לדבריו, "כדי לא לעורר בלבול בקרב הציבור וכדי לנקוט משנה זהירות מפני התפשטות נוספת של התחלואה, בשלב זה החובה לעטות מסכות בכל מקום תיוותר בעינה."[19]

במילים אחרות, ה"מומחים" הרופאים משתמשים במושגים שאינם מתחום הרפואה (חינוך, מניעת בלבול), כדי להצדיק מדיניות המפרה זכויות הפרט ועלולה לפגוע בבריאותו. כלומר, לא ניתן להצדיק המדיניות (חובת מסכות גורפת) במושגים אפידמיולוגיים; מדובר באמצעי שליטה, שמטרותיו אינם מתחום הרפואה.

"מבחינת האכיפה", הוסיף הפרויקטור באותו ריאיון, "הדגש שלנו למשטרה זה לא לאכוף במקומות כאלה [באוויר הפתוח] אלא רק בפנים" (שם). בשטח, המשטרה טרם שמעה על דגשים חדשים אלה, אם כי מסקרנת השאלה כיצד יאכפו המסכות "בפנים".

 

  1. "איך לחבוש מסכה"?

למעשה, כבר בהנחיות משרד הבריאות "איך לחבוש מסכה", מופיע הסייג שאמור היה למנוע הפיכת מדיניות המסכות לעניין שבכפייה:

איך לחבוש מסכה
על המסכה להיות מהודקת אל הפנים בנוחות ולכסות את האף ואת הפה.
יש לבדוק שהמסכה אינה גורמת לקשיי נשימה
אם המסכה גורמת לקושי משמעותי בנשימה - אין להשתמש במסכה.
חולים במחלות לב או ריאה - יש לנקוט משנה זהירות.[20]

 

הנחיות משרד הבריאות הדגישו במקור פעמיים עניין קשיי הנשימה שעלולים להתלוות לחבישת מסכה. נשימה נכונה היא תנאי לבריאות, קשיי נשימה עלולים לגרום למצוקה, פיסית ונפשית. בהנחיות אלה, מוטלת האחריות על כל אזרח לקבוע אם באפשרותו להשתמש במסכה.

במקרה של כפייה גורפת, קשיי נשימה והפגיעה האפשרית בבריאות חלק מהאוכלוסייה הם ודאיים, וכך גם חבישה לא-תקינה של מסכות לא-תקינות, בהיקפים שהופכים את הכפייה לבלתי-יעילה, לעומת נזקיה; אלא אם כן נראות הכפייה היא החשובה כאן, ולא האפקט ה"רפואי".

באחד מאתרי החדשות הופיעה רשימה המתיימרת לנתח "חמש טעויות שאנחנו עושים עם המסכה ושמפחיתות את ההגנה מפני הקורונה".[21] ה"טעויות" מוכיחות שאין תועלת בכפיית מסכות. כך למשל, לעיתים (1) "המסכה לא תואמת", "על פי ההערכות, מסכת בד אינה מגינה היטב מפני הקורונה"; וגם (2) "בגלל הזקן", "המרכז האמריקני לבקרת מחלות כבר הזהיר כי עטיית מסכה על זקן אינה אוטמת היטב ואינה מגינה מפני רסיסים העלולים להכיל את נגיף הקורונה"; (3) חבישה "לא על האף"; (4) כאשר "לא מחליפים" מסכות לאחר השימוש, מה ש"קורה בעיקר עם מסכות הבד, אבל לא רק איתן"; (5) "מסירים את המסכה כשמדברים, מתעטשים ומשתעלים"... "טעויות" אלה אופייניות לשימוש בכפייה, והופכות את מדיניות הכפייה ללא-יעילה; ההתעקשות שהיא מביאה תועלת כלשהי היא סממן של קיבעון מחשבתי, או לחילופין מבטאת מטרה אחרת, של "חינוך" הציבור, כלומר שליטה.

 

  1.  המסכות כהגיינת-יתר

באתר משרד הבריאות, הצורך במסכה מפורט כך:

נגיף הקורונה עובר בטיפות קטנות הניתזות כאשר מדברים או משתעלים
המסכה חוסמת את מעבר הטיפות ובכך מגנה עלינו מפני נשאים הנמצאים בסביבתנו ומגינה על הקרובים אלינו במקרה שאנו נשאים ועדיין לא יודעים זאת.
כמו כן, המסכה מונעת מאיתנו לגעת בפה ובאף ובכך מקטינה את הסיכוי להידבק עקב נגיעה במשטחים.

https://www.gov.il/he/departments/general/corona-masks

 

חשוב להגיד: ישראל מהווה אחת המדינות הקיצוניות בעולם בעניין זה, בהטילה חובת מסכות גורפת, בכל הקשר, גם במרחב הציבורי, גם בטבע ובשטחים פתוחים.

מדיניות זו משקפת השקפת עולם, לפיה חשיפה מקרית לפתוגנים היא סיכון שלא ניתן לקחת; העולם מורכב לפתע מרסיסי טיפות מיקרוסקופיים ומווירוסים אימתניים הממתינים לטרפם על משטחים; המסכות אמורות לתת מענה לאיום רב-ממדי זה. מדובר בהיגיינת-יתר, אחד הביטויים השכיחים של רפואת-יתר (over-medication), שמשמעה צריכת יתר של שירותי רפואה.

זו התנהלות קיצונית, אובססיבית, המזכירה OCD, הפרעת אישיות מוכרת ב-DSM (Obsessive Compulsive Disorder), כדוגמת אנשים שחשים צורך לשטוף כפות ידיהם לעתים תכופות (וזו הייתה גם אחת ההמלצות בתחילת עידן הקורונה: לשטוף ידיים במשך 20 שניות לפחות, ועדיף אחרי שימוש בחומרי חיטוי חזקים). לאנשי משרד הבריאות מותר להמליץ על התנהלות אובססיבית הקשורה מפחד אינסופי מפתוגנים—אסור להם לחייב בני אדם לנהוג כאמור, וכאן גבול ההמלצה לא נשמר.

השקפת עולם זו הובילה לפרקטיקות של היגיינת יתר, שכוללות שימוש מופרז ביותר בחומרי חיטוי רעילים (מהם מומחי משרד הבריאות לא מפחדים); זכורים האיסורים מהסגר הראשון על שימוש במתקני משחק של ילדים בפארקים ובגינות הציבוריות. אלה נעלמו, אבל ספריות הרחוב בתל אביב טרם חזרו.

עניינית, כמובן שתיאור המסכה ("מונעת מאתנו לגעת בפה ובאף") אינו נכון; כל מי שהתנסה דקות ספורות בחבישת מסיכה יודע שהתעסקות בלתי-פוסקת עמה היא בלתי נמנעת. נוגעים בה, מיטיבים אותה על הפנים, מורידים מתחת לאף ושוב מרימים; במילים אחרות—קודם נוגעים במשטחים ואז במסיכה; משתמשים בה באופן חוזר ללא ניקוי או חיטוי, כך שההשערה שהמסיכה מגינה מהידבקות היא תיאוריה שמתנגשת עם עובדות ידועות ועם הניסיון המצטבר. נתונים באשר ליעילות במניעת הדבקה טרם הוצגו לציבור.

עניינית, המסכות מהוות מקרה של רפואת-יתר (over medication), שימוש-יתר בטכנולוגיות רפואיות באופן שעלול לפגוע בבריאות המטופלים.

ואז... הופיעה ההמלצה לחבוש מסכות כפולות. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

היועץ לנשיא ארה"ב, העובד עם ביל גייטס ועם ארגון הבריאות העולמי, הודיע שה"שכל הישר" מוכיח-לכאורה שעדיף לשים שתי מסכות, האחת על גבי השנייה:

Dr. Fauci: Double-masking makes ‘common sense’ and is likely more effective (25/1/21)[22]

 בישראל מיד קפצו לדום, וראש מטה "מגן ישראל" אמר ש"שוקלים להמליץ לציבור לעטות שתי מסכות" (28.1.21).[23] הנימוקים בעד עטיית שתי מסכות מוכיחים את הטענות כנגד "יעילות" מסיכה יחידה, מאחר שנאמר כי "המסכות הסרולוגיות אינן תפורות לממדי הפנים של כל אחד...", ועוד נימוקים כאמור. במילים אחרות, המסכות כשלעצמן לא מגינות מספיק, ולכן לכאורה נדרשת עטיית מסכות נוספות.

 

  1. חובת המסכות: המדינה כרופא המחייב "טיפול רפואי מונע"

כפי שראינו לעיל, חובת השימוש במסכות נועדה לענות על מטרה רפואית לכל דבר ועניין (מניעת הידבקות במחלה למי שעוטה את המסכה, ומניעת הפצת מחלה אל אחרים). מאידך על פי פקודת הרופאים (נוסח חדש) תשל"ז – 1976 – סעיף 3(א) עיסוק ברפואה הינו מיוחד לרופאים בלבד ("מי שאינו רופא מורשה לא יעסוק ברפואה ולא יתחזה, במפורש או מכללא, כעוסק ברפואה או כמוכן לעסוק בה."), כאשר עיסוק ברפואה מוגדר בחוק: "בדיקת חולים ופצועים, אבחונם, ריפוים, מתן מרשם להם, פיקוח על נשים בזיקה להריון וללידה, או שירותים אחרים הניתנים בדרך כלל מידי רופא;"

חוק זכויות החולה, תשנ"ו – 1996 מרחיב את הגדרת הטיפול הרפואי ל- "לרבות פעולות איבחון רפואי, טיפול רפואי מונע, טיפול פסיכולוגי או טיפול סיעודי; " מכאן שמדינת ישראל בחרה במסכה כאמצעי לטיפול רפואי מונע, אשר אמור להינתן ע"י רופא בלבד, וכפתה אותו על כלל האוכלוסייה.

 

  1. הסכמה מדעת וחובת גילוי מידע

הכלל הוא שאדם העובר טיפול רפואי ייתן את הסכמתו מדעת לדבר הטיפול, כאשר המטפל ימסור מידע רפואי מתאים כמפורט בסעיף 13(ב) לחוק זכויות החולה:

                    הסכמה מדעת לטיפול רפואי

13.  (א)  לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.

          (ב)  לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, "מידע רפואי", לרבות –

(1)   האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;

(2)   תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;

(3)   הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;

(4)   סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;

(5)   עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

          (ג)   המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.

          (ד)  על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי המטפל להימנע ממסירת מידע רפואי מסויים למטופל, הנוגע למצבו הרפואי, אם אישרה ועדת אתיקה כי מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל.

 

בעניין המסכות, המדינה בחרה גם להיות הרופא, גם לקבוע את הטיפול הרפואי, גם לכפות אותו על כלל האוכלוסייה. מעבר לכך, אין באתר האינטרנט של משרד הבריאות כל פרסום המציג את המידע הרפואי החיוני שיש להציגו בפני מטופל כאשר בוחרים בהליך רפואי מסויים. יודגש: העובדה שמדינת ישראל בחרה לכפות את הטיפול הרפואי איננה מעניקה פטור מהצגת המידע – להיפך.

כאשר המטופל נותן את הסכמתו מדעת, הוא זה ששקל ובחן האם הטיפול הרפואי מתאים לו, מבין את התועלת, מבין את הסיכונים ומעדיף את התועלת על אף הסיכונים. במילים אחרות – הכלל הוא כי חובת הזהירות היא על המטופל, והמטפל יוצא ידי חובתו במתן המידע כמפורט בסעיף 14 לחוק.

ברם, בהליך של כפיה רפואית – שללה המדינה את האוטונומיה של כלל האוכלוסייה, ושל כל פרט בודד, ושללה מהם לחלוטין את חובות הזהירות הרגילות. בכך לקחה המדינה על עצמה חובות זהירות מוגברות ומוכפלות – כי הפעם היא זו שבחרה בטיפול הרפואי ואיננה שואלת כלל את המטופל האם הוא רוצה בטיפול או לא.

החריג בחוק זכויות החולה המאפשר כפיית טיפול רפואי הוא סעיף 15 לחוק, ובפרט האמור בסעיפים קטנים 2 ו-3 ובתנאים הקבועים שם – ישנה סכנה חמורה למטופל והטיפול ישפר את במידה ניכרת את מצבו הרפואי של המטופל ויש להניח כי המטופל ייתן את הסכמתו למפרע או יש מצב חירום רפואי ונדרש טיפול רפואי דחוף ולא ניתן לקבל את הסכמתו מדעת של המטופל.

כפי שניתן לראות בנקל, התנאים המפורטים בסעיף 15 (2) או 15(3) לחוק אינם מתקיימים – המטופל (אוכלוסיית ישראל) איננה מקבלת כל מידע לקבלת הסכמה מדעת, ואין המטופל נמצא במצב חירום רפואי שבו לא ניתן לקבל את הסכמתו מדעת. בוודאי שכך כאשר חלק גדול מהאוכלוסייה עליה נכפית חובת המסכות היא צעירים, אשר ככלל אינם חולים בקורונה (הם לכל היותר, "א-סימפטומטיים"), כלומר ביחס אליהם אין כל "מצב חירום" לכאורה שמצדיק כפיית הטיפול, עד שיוכל החולה ליתן את הסכמתו.

 

  1. פגיעה בזכות להורות

חומרה נוספת היא שהטיפול הרפואי בכפייה (מסכות) נעשית גם על קטינים, כך שהמדינה שוללת מההורים את זכות ההורות שלהם, ואת חובתם לדאוג לילדם הקטין במסירות, לרבות לקבוע אילו טיפולים רפואיים ילדם יקבל ואילו לא (ראו לעניין את זה סעיפים 14-17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962).

עקב כך,  נוצרה אנומליה בלתי רגילה שבה ההורים נדרשים מצד אחד על פי סעיף 4 (א) לחוק לימוד חובה, תש"ט – 1949 לדאוג שילדם ילמד בקביעות במוסד חינוכי מוכר ("הורים של ילד בגיל לימוד חובה, או של נער בגיל לימוד חובה חייבים, כל אחד מהם, לדאוג לכך שהילד או הנער ילמד באופן סדיר במוסד חינוך מוכר. "), ומצד שני מוסד החינוך כופה על ילדם טיפול רפואי ללא הסכמתם כתנאי להימצאות התלמיד בבית הספר. זאת, כאשר ילדים רבים חווים עטיית המסכות כמגבלה בלתי-נסבלת, ועל ההורים מוטלת החובה לכאורה לוודא ציות הילדים להוראה זו, לעתים קרובות בניגוד מוחלט למצפונם.

משבחרה מדינת ישראל לראשונה מאז קום המדינה להיות הרופא הלאומי, ולכפות על כלל האוכלוסייה טיפול רפואי (עטיית מסכה) ללא הסכמה מדעת, ולשלול מכל האוכלוסייה את הזכות לאוטונומיה על גופם, ולשלול מכל ההורים את הזכות לדאוג לילדם – עולה השאלה מה הדין במצב מיוחד זה.

 

  1. ניסוי רפואי המוני בבני  אדם

לעניות דעתנו, ועל סמך הנתונים המצטברים, אין בנמצא כל מצב חירום רפואי לאומי המצדיק הפיכת המדינה להיות "הרופא הלאומי" והמצדיק הליכים דרקוניים ביותר של כפיית טיפול רפואי על כלל אוכלוסיית המדינה. על כן נעסוק כאן בנושא חובת הזהירות המוגברת שהמדינה לקחה על עצמה כאשר בחרה לשמש כרופא על אף ייחוד המקצוע ולכפות טיפולים רפואיים על האוכלוסייה.

חובת מתן המידע למטופל (סעיף 13 לחוק זכויות החולה) איננה נעלמת כאשר ישנה כפיה רפואית – זה מתחייב מחובת הזהירות המוגברת שהמדינה לקחה על עצמה עת שללה את האוטונומיה של הפרט (9.4 מליון איש), זה מתחייב מכך שעד היום לא הציגה המדינה כל מידע בנושא – דהיינו כיצד נבחר הטיפול הרפואי הזה, עניין המתחייב מבחירת המדינה להיות "רופא", מחובת הנאמנות של המדינה לציבור ומהבחירה לשלול מהורים הזכות לדאוג לרווחת ילדיהם כמיטב שיקול דעתם.

בחירת טיפול רפואי מחייב לדעת את הביסוס המדעי והרפואי שיש לטיפול שנבחר, ועניין – לא די בכך שהמחוקק קבע את הכפיה, והפך את עצמו בין לילה ל-"רופא". כי אם לא כך, הרי שלפנינו ניסוי רפואי לכל דבר.

היעדר המידע מעלה חשש כבד כי מדובר כאן בפתרון חסר משמעות מדעית, בניסוי רפואי המוני חסר אחריות על כל אוכלוסיית המדינה – תוך מחיקת זכויות היסוד שלהם – על אחת כמה וכמה כאשר לומדים את הנזקים הרפואיים הכבדים המיוחסים לעטיית מסכה. כאמור, רשימת הנזקים הבריאותיים המיוחסים לעטיית מסכות למי שעוטה מסכה באופן קבוע, ארוכה, ומגיעה עד לכדי  גרימת מוות במקרה החמור.[24]

מעבר לתופעות הלוואי שתועדו במחקר, יש לנהוג בעניין המסכות גם על-פי מידת ההיגיון. גוף האדם מתפקד באופן מיטבי כאשר פתחי הנשימה פתוחים. האבולוציה הכירה פתוגנים, ולא פיתחה קרומי הגנה על פתחי הנשימה; במקום זאת צוידנו במערכת חיסונית שפועלת במיטבה במצב של נשימה חופשית וספיגת חמצן מירבית. חסימת אברי הנשימה גוררת פגיעה בריאותית, ההולכת ומתגברת עם התארכות משך החסימה. מדינת ישראל בחרה לחסום פתחי הנשימה של אזרחיה, ללא מידע מדעי/רפואי עדכני, והיא לפיכך חשודה כגחמה בלבד, המתבססת על אסתטיקה רפואית ולא על מדע תקף.

בהתאם לכך, ניתן היה לצפות כי משרד הבריאות יהיה מסוגל להציג לציבור באמצעות גורם רפואי מוסמך (ולא בדרך של מסמך אנונימי שלא ברור מי אחראי לתוכנו) כדלקמן:

(1)  את הביסוס המדעי והרפואי המצדיק את הפתרון מול מחקרים מדעיים המראים את חוסר התועלת.

(2)  את פירוט רשימת הסיכונים הבריאותיים הצפויים למי שעוטה מסכה.

(3)  את ההצדקה המדעית שיש לשימוש בפתרון שנבחר על אף כל הנזקים הבריאותיים הכבדים.

זו איננה פניה למידע על פי חוק חופש המידע: זו חובת המדינה עת בחרה להיות "רופא לאומי" ולכפות טיפול רפואי בכפייה וללא הגבלת זמן על כלל האוכלוסייה (מבוגרים וקטינים ואחד בהיקף בלתי נתפס של 9.4 מיליון איש), וזו חובת הרופא על פי סעיף 13 לחוק זכויות החולה. עד כה, 9 חודשים מתחילת המשבר, נמנע משרד הבריאות להציג נתונים התומכים בעטיית מסכות גורפת. במקום זאת מוסר משרד הבריאות מידע חסר, מזגזג ומניפולטיבי שאינו עומד בקריטריון של מידע ראוי בכל הקשור לקבלת הסכמה מדעת (אינו מוסר תמצית נתוני מידע אמתי ונחוץ, מחד, ומונע פרסום מידע הנוגד את מדיניותו מאידך).[25] לפיכך, אין לעניות דעתנו "נתונים" שהיו מצדיקים חובת מסכות; שהיא הפרה יסודית של זכויות הפרט לנשום בחופשיות, והפרת הזכות של אנשים בריאים שלא להיחשב למסוכנים-לציבור בעצם נוכחותם (רלוונטי גם לשאלת החיסון).

מאמר שבדק לאחרונה (2021) יעילות ובטיחות המסכות פסק במסקנותיו שאין ביסוס מדעי ליעילות המסכות, רפואיות ואחרות, ושהנתונים מראים על סדרה של תופעות לוואי בריאותיות קשות, כולל כרוניות ומסכנות חיים[26]:

Conclusion

The existing scientific evidences challenge the safety and efficacy of wearing facemask as preventive intervention for COVID-19. The data suggest that both medical and non-medical facemasks are ineffective to block human-to-human transmission of viral and infectious disease such SARS-CoV-2 and COVID-19, supporting against the usage of facemasks. Wearing facemasks has been demonstrated to have substantial adverse physiological and psychological effects. These include hypoxia, hypercapnia, shortness of breath, increased acidity and toxicity, activation of fear and stress response, rise in stress hormones, immunosuppression, fatigue, headaches, decline in cognitive performance, predisposition for viral and infectious illnesses, chronic stress, anxiety and depression. Long-term consequences of wearing facemask can cause health deterioration, developing and progression of chronic diseases and premature death. …

  

  1. "פטור" ממסיכות

חובת מסכות גורפת לכולם בכל מקום אינה באמת אפשרית, לא רק מכיוון שמדובר בגזירה שהציבור הרחב אינו יכול לעמוד בה, אלא מהטעם הפשוט שחלק מהאוכלוסיה לא מסוגלים לשים מסכות, גם לצורכי נשף הקורונה, כפי שניתן היה לראות כבר בהנחיות חבישת המסכה. לכן, לצד החובה הכללית התקבל גם סעיף "החרגה מחבישת מסכה", אותו ניתן לחפש ולמצוא באתר משרד הבריאות. לפי סעיף זה,

החובה לעטות מסכה במרחב הציבורי הוחלה בתקנות שעת חירום מיום 12 באפריל 2020 והנחיות משרד הבריאות המתעדכנות מיום ליום. 

חובה זו אינה חלה על אנשים עם מוגבלות נפשית, שכלית או רפואית שמתקשים באופן משמעותי או שנמנעת מהם עקב מוגבלותם לכסות את האף ואת הפה

מקור: https://www.gov.il/he/departments/guides/accessible-info-corona

(עדכון בתאריך 15.10.2020)

 

לפי עלון שפרסמה "נציבות שוויון זכויות אנשים עם מוגבלות" במשרד המשפטים, בנושא פטור מחבישת מסכה בעת הקורונה בשל מוגבלות:

"לפי הוראות משרד הבריאות - אנשים עם מוגבלויות מסוימות המתקשים באופן משמעותי או שנמנע מהם לעטות מסכה עקב מוגבלותם אינם חייבים לעטות מסכה

אין למנוע כניסה למקום ציבורי או לסרב לתת שירות לאדם עם מוגבלות אשר אינו עוטה מסכה בשל מוגבלותו."

 

העלון (מיוני 2020, פורסם בראשית יולי) מסתיים בבקשה: "אנא כבדו את זכותם של אנשים עם מוגבלות להתנהל במרחב הציבורי ללא מסכה כאשר מתעורר הצורך בכך". 

מקור: https://www.gov.il/BlobFolder/reports/pwd_exemption_mask_corona_pamphlet/he/sitedocs_pwd_exemption_mask_corona.pdf

 

בפועל, זכויות אנשים אלה נפגעות כעניין שבשגרה. 

כך למשל, לפני מספר שבועות הגיע קולגה הפטור ממסיכה לפגישה בבניין באוניברסיטת תל אביב. הפגישה החלה באיחור של כחצי שעה, לאחר שהשומר בכניסה לבניין סירב להתיר כניסת המבקר, למרות דבריו שהוא פטור ממסכה. השומר טען שאין כל פרוצדורה של "פטור", שנאמר לו ש"כולם חייבים לשים מסכה או שלא נכנסים", והוזעקו "תגבורות": מאבטח על אופנוע, מאבטח במכונית, ולבסוף נדרש לעניין טלפונית גם מנהל מדור ביטחון, שאישר לבסוף לקולגה (המחזיק בתעודת נכה) להיכנס לבניין (האירוע צולם, ונמצא ברשות מחברי המאמר, אך לא הועלה לרשת).

 

  1. אין פרוצדורת אישורים או הוכחת "פטור"

בתאריך 10.12.20 עודכנה עמדת הנציבות במסמך "החרגת אנשים מסוימים עם מוגבלות מחבישת מסכה". 

https://www.gov.il/he/departments/general/pwd_exemption_mask_corona

  לפי הנציבות, 

"חובה לחבוש מסכה במרחב הציבורי הוחלה בתקנות שעת חירום, החל מיום 12 באפריל 2020. עם זאת, החובה אינה חלה על אנשים עם מוגבלות, שלא יכולים לחבוש מסכה בשל מוגבלותם. בעקבות דרישת נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, אנשים שבגלל המוגבלות שלהם אינם מסוגלים לחבוש מסכה - הוחרגו מחובת חבישתה. החריג נקבע בסעיף 3ה' לצו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש) (בידוד בית והוראות שונות) (הוראת שעה), תש"ף-2020. הסעיף קובע כי האיסור לשהות מחוץ למקום המגורים ללא מסכה לא חל על אדם שמחמת מוגבלות נפשית, שכלית או רפואית מתקשה באופן משמעותי או שנמנע ממנו עקב מוגבלותו האמורה, לכסות את הפה ואת האף

יודגש כי הנציבות מצפה מציבור האנשים עם מוגבלות להגן על עצמם ועל הסביבה מפני הידבקות, ולנהוג באחריות - לחבוש מסכה כאשר ניתן, להימנע מיציאה למרחב הציבורי בעת סגר, ולהישמע להנחיות. כמו כן, הנציבות ממליצה לצאת עם אישורים מתאימים כגון תעודת נכה או מסמך של איש מקצוע. יש להתעדכן באתר משרד הבריאות שכן ההנחיות עשויות להשתנות מעת לעת. 

הנציבות גם הוסיפה "המלצות לנותני שירות". לפי ההמלצות,

"חשוב לוודא, שזכותם של אנשים עם מוגבלות לקבל שירות ללא מסכה תישמר. לכן, על נותן השירות ליידע את עובדיו (כולל האחראים על הכניסה למקום) שלצד החובה הכללית לעטות מסכה, יש אנשים עם מוגבלות שמתקשים בעטייתה ולכן הם פטורים מחובה זו."

 

המלצת הנציבות "לצאת עם אישורים מתאימים כגון תעודת נכה או מסמך של איש מקצוע" חושפת העובדה הבלתי נתפסת שמשרד הבריאות שקבע ההחרגה לחובת חבישת המסיכה, לא טרח לקבוע פרוצדורה לעניין הפטור. אפשר להניח שבמשרד הבריאות ידעו היטב שכל ניסיון לקבוע קריטריונים אוביקטיביים לעניין זה (למשל, אדם הסובל מבעיות נשימה, וכדומה; כדוגמת אסטמה—מצב רפואי נפוץ; או חרדה—מצב נפשי נפוץ) יוביל לשיטפון של בקשות לפטור. אי לכך, נקבע חריג לחוק, ללא כל פרוצדורה המאשרת אותו.

קופות החולים היו הראשונות להבין משמעות עניין זה, שעלול היה לגרום לעומס על רופאי המשפחה והמומחים השונים, והורו לרופאים שלא לאשר כל בקשה לפטור. המשמעות היא שאזרח רגיל, שאינו רוצה לשלם ממון למומחה כדי לקבל אישור כאמור באופן פרטי, אינו יכול להיעזר במערכת הציבורית כדי לאשר החריג שנקבע לכאורה בחוק.

מאחר שאין מסמך סטנדרטי, כל מסמך שיוצג הוא בהגדרה פרוביזורי, ונועד להראות "משהו" ל"מישהו", לאחד האזרחים שמצא עצמו לפתע בעמדת אכיפה של מדיניות משרד הבריאות: שוטרים, נהג האוטובוס או הסדרן, השומר בכניסה לסופרמרקט, השומר בכניסה לאוניברסיטה, השומר בבניין המשרדים, בעל חנות, ועוד. 

לעתים קרובות, התשובות להצגת מסמך כאמור יהיו "לא כתוב כאן פטור ממסכה" (תעודת נכה); "זה לא אישור מרופא משפחה" (אישור של מומחה אחר); "זה לא פטור מרופא" (אישור שהתקבל למשל ממטפל בתחום אחר: פסיכולוגים וכדומה); "פטור רק מההנהלה" (של כל מוסד שהוא)... טרטור בלתי נגמר, במסגרת כללים המעמתים אזרחים אלה באלה, בזבוז משאבים חברתיים בלתי פוסק.

זאת ועוד, משרד הבריאות לא טרח ליידע התושבים בדבר האפשרות לפטור, וגם לא את הגורמים הרבים שהפכו באחת לחלק ממערכת האכיפה של המסכות, כולל גופי מערכת הבריאות עצמה. ככלל, למעט יוצאים מן הכלל מעטים, אף אחד מגורמי האכיפה אינו מודע לאפשרות הפטור; לא באופן פרטני (שומרים, שוטרים, סדרנים, זבנים וכו'); ולא באופן מערכתי (משטרת ישראל, חברות שמירה, מערכות התחבורה הציבורית, מדורי אבטחה/ביטחון במוסדות, ועוד).

משרד הבריאות משחק בנושא המסכות משחק מסוכן ואכזרי, כשהמטרה (תהה אשר תהיה) מקדשת עבורם את האמצעים, או שמא האמצעים הם המקודשים, והמטרה נשכחה מזמן? 

במשרד הבריאות החליטו לשחק משחק לא-הגון, כדרכם מאז ראשית טרפת משטר הקורונה, וייתכן שעוד קודם לכן (למשל, ה"רפורמה" בקנאביס רפואי). יש פטור, אולם לא ניתנים אישורי פטור. להשיג פטור אפשר באופן פרטי בלבד, מכיוון שרופאי קופות החולים הונחו שלא לרשום פטורים כלל. לכן, גם לא צריך אישור "פטור", והפטורים יכולים לכאורה להסתובב לכאורה באופן חופשי, ללא מסכות, למעט העובדה שבכל מקום הם ייתקלו בקשיים ובאי-נעימות, כדבר שבשגרה: נותני שירות, גורמי אכיפה או אזרחים מפוחדים וכועסים יזדעקו מולם. לעתים יזמינו אנשי האבטחה, ואף את המשטרה, כדי לאכוף תקנה שיש לה חריגים (הפטור), מכיוון שאת דבר התקנה הקפידו לפרסם, אבל לא את דבר הפטור. 

לאחרונה פנה סטודנט למוקד "קול הבריאות" של משרד הבריאות, בשאלת זכותו להיכנס למוסד להשכלה גבוהה, מהסיבה שה"פטור" שלו לא כובד במוסד, המקפיד על מילוי הנחיות "התו הסגול", המאפשר פעילות מוגבלת בזמן משטר הקורונה. הנחיות התו הסגל לא מזכירות האפשרות להחרגות לחובת המסכות, ומשרד הבריאות לא טרח ליידע המוסדות ביחס לעניין זה. בתגובה לפניית הסטודנט ענה מוקד משרד הבריאות: "אתה בוחר אם להיכנס למקום מסוים ואם אלו ההנחיות אתה צריך לפעול לפיהם... זה לשיקולך אם להיכנס לשם...". הסטודנט הקשה "אם זו זכותו של מוסד חינוכי לפעול בניגוד להנחיות משרד הבריאות (לעניין הפטור)", ונענה: "זו זכותם לקבוע את נהלי המקום ולחייב במסיכה".[27] כלומר, חובת המסכות (וכן הפטור ממסיכה), וכך גם הנחיות התו הסגול, נקבעו על-ידי משרד הבריאות, שמקפיד על אכיפתם קלה כחמורה, למעט בסוגיית החריגים למסכות, שבה איש אינו לוקח אחריות.

להתנהלות פוגענית זו חשופים באופן יומיומי עשרות אלפי אנשים, אותם העמידה מדיניות משרד הבריאות מול נותני שירות ומוסדות בכל היבטי החיים. מכיוון שסוגיית הפטור איננה ידועה גם בציבור, חריגים כאמור מותקפים באופן סדיר, לרוב מילולית בלבד, אבל גם באלימות ברמות קשות יותר, בניצוח מדיניות משרד הבריאות בנושא המסכות.

 

  1. אתיקה: הפרעת אישיות סוציופטית או הזכות לנשום?

מרגע שהתקבלה ההחלטה לחייב חבישת מסכות, הוצג הדבר כעניין של מה בכך. את המתנגדים לחובת חבישת מסכות הציגו כסוציופטים, אנשים בעלי הפרעת אישיות שאינם מסוגלים למינימום "סולידיות" חברתית, למנוע פגיעה בזולת באמצעות "עטיית" מסכה. מיסגור זה מצדיק את האלימות (כבושה או גלויה) שנטולי-מסכות נתקלים בה לעתים במרחב הציבורי הן מצד גורמי האכיפה והן מצד אזרחים מפוחדים וכועסים, קורבנות של הסטה מלמעלה, באחריות משרד הבריאות. נימוק דומה עומד כיום בבסיס היחס לנמנעי החיסונים, המסכנים-לכאורה את הציבור. 

אפשרי לראות עניין זה אחרת. נשימה חופשית היא הזכות הבסיסית ביותר שניתן להעלות על הדעת; וכך גם היכולת לבטא רגשות ומחשבות באמצעות הבעות פנים גלויות. נטילת זכויות אלה באופן פתאומי מהווה הצורה הקיצונית ביותר האפשרית של BIOPOWER ושל ביופוליטיקה; במובנים מסוימים, ביופוליטיקה קיצונית יותר מאשר בתקופת מלחמת העולם השנייה, השולטת בכל היבטי החיים.

 

  1. דיון: מדיניות נטולת בסיס מדעי, רפואי ומוסרי

המדיניות בעניין המסכות, שהחלה עם זיגזג מקצועי מקומי ובינלאומי מביך, וממשיכה באלימות שלטונית כלפי האזרחים, אינה יכולה להיות מוצדקת באמצעות תועלותיה לכאורה, עליהן יש מחלוקת, שאיננה מתקיימת בשל סירוב רשויות הבריאות לנהל דיון מדעי מסודר בעניין מדיניות הקורונה: לא בנושא המסכות ולא בכל עניין אחר (התועלת בסגרים, חיסונים ועוד).

המעבר המהיר מהמלצה שלא לעטות מסכות מנימוקים שונים (אינן יעילות; מצע לפתוגנים; נותנות תחושת ביטחון שגויה...) לכפיית המסכות, לא הוצדק ציבורית או מדעית. העובדה שעמדה שוללת לא התחלפה בהמלצה חיובית (מותר לשנות דעה), אלא עברה בתוך זמן קצר להדהים לכפייה, הכוללת שיסוי המשטרה ופקחים באזרחים, אינה יכולה להיות מוצדקת בתועלות לכאורה של המסכות, מאחר שבפעולת הכפייה עצמה יש בה נזק רב, שגם אותו חייבים להעריך ולכמת, וזה לא נעשה מעולם.

ה"דילוג" על שלב ההמלצה למדיניות של כפייה מהווה ביטוי להתנהלות טכנוקרטית סמכותנית וכוחנית, שקמה בחסות משבר בהלת הקורונה, ומתנהלת מתוך אדישות מוחלטת לזכויות הפרט, להשלכות הלוואי והמחירים החברתיים של המדיניות הנוכחית.

ככל הנראה, למדיניות זו אין בסיס בחוק, שמעולם לא ניסה לתאר עולם משפטי בו המדינה מתנהלת כ"רופא" ומחייבת טיפולים שונים בכפייה על כלל האזרחים. ככל הנראה מצב זה סותר כל ההסדרות המקובלות לעניין המסגרת החוקית עד כה לעניין זכויות הפרט בהקשר של בריאות ורפואה, ומהווה סתירה מוחלטת של עקרונות האתיקה הרפואית (הסכמה מדעת, קודם כל אל תזיק, ועוד).

העימות המתמיד עם האזרחים ובין אזרחים בסוגיית המסכות, ה"פטור" המבוסס על חריגים ללא פרוצדורה, היעדר היידוע של הרשויות, חוסר המוכנות לעיין מחדש במדיניות משהחלו להתברר מחיריה, כל אלה מטילים צל כבד על דמותה של הרפואה בימינו, ובמיוחד תחום בריאות הציבור.

מומחי "בריאות הציבור" נחשפו בקלונם: הם אינם מסוגלים לקיים דיאלוג עם המציאות, ועם בעלי שכל ישר החושבים אחרת. כל דעה אחרת אינה נחשבת בעיניהם, ואף אינה מצדיקה תגובה ציבורית. את אלה שניסו להקשות, למשל בעניין הזיגזג בשאלת המסכות, החלו לכנות "מכחישי קורונה", המתבססים לכאורה על מידע כוזב מהרשתות החברתיות (חובבי "קונספירציות"), ולבזותם בתקשורת.

האפשרות לנסות להתמודד עם איום הקורונה באמצעים חיוביים, שלא כרוכים בהפצת פחד ואיומים או אמצעי כפייה, כמו לעודד האוכלוסייה לבצע פעילות גופנית, לאכול בריא יותר, להבטיח אספקת ויטמינים לנזקקים לכך, לסייע לחלשים באמצעות ההיתר לבריאים יותר לקיים שגרת יומם, לא עלה על דעתם של מומחי בריאות הציבור, שלא היססו להגביל השהיה אפילו בחופי הים, ללא שום נימוק מדעי.

קשה להעריך כיום גודל האסון הכלכלי/חברתי שניחת על רבים מתושבי ישראל. באופן קולקטיבי, בנק ישראל הוציא אגרות חוב ל-100 שנים (!). פירוש הדבר שממשכנים חיי הדורות הבאים, הנכדים והנינים. מיהם בעלי החוב, וכיצד יבחרו לגבות אותו, לא ברור.

באופן פרטני, חשופים אזרחי ישראל לאינספור טרגדיות וקשיים, שלא נגרמו על-ידי פתוגנים אלא על-ידי מדיניות משרד הבריאות. אנשים רבים, כולל מחברי מאמר זה, נחשפו בחודשים האחרונים, ובפרט בתקופה האחרונה, למקרים רבים מספור של פגיעות חברתיות ונפשיות קשות בסביבתם הקרובה: התקפי זעם במשפחה, אלימות, דיכאון, התפרקות מערכות יחסים, טיפוח התמכרויות וניסיונות אובדנות, אובדן קריירות ומקורות תעסוקה, קריסת עסקים, ילדים נפלטים ממערכת החינוך (ולעתים, מסרבים ללכת לבית הספר בשל מצוקת חבישת המסכות), ועוד. איש אינו מחשב העלות המצרפית של נזקים אלה, לעומת התועלות לכאורה של מדיניות השעיית זכויות הפרט על מגוון גילוייה, כולל המסכות.

ומה יהיה בעתיד? התבצרות של כוח בעמדת "צדקנו, לא הייתה ברירה"? ה"מומחים" לא טרחו לחשב את המחירים החברתיים: רה-פיאודליזציה של החברה, באמצעות התרוששות העסקים הקטנים וה-99%, מכה כלכלית וחברתית קשה שבסיומה ישתרר הסדר חברתי אחר, סדר עולמי חדש שכבר אינו מבוסס על דמוקרטיה ליברלית, אלא על טכנוקרטיה סמכותנית אימתנית, אמצעי שליטה פיסיים ודיגיטליים, אובדן המובן-מאיליו של חירויות הפרט וזכויות הדורות הבאים, בשל מגיפה שצעירים מגיבים אליה באופן א-סימפטומטי בלבד. הזכות לנשום היא דוגמה בלבד, וכאן צריך להתחיל את הדיון.

 

  1. פול-גז בניוטרל

בעתיד יתקיים וויכוח אם היה טעם בחובת המסכות. האם ירשו לעצמם בכירי "בריאות הציבור" להגיד "טעינו"? או שאינם מסוגלים לכך, וימשיכו להתעקש, כמו עם "המדע" הכוזב של הפלרת המים ואי הסדרים החמורים במשרד הבריאות בסוגיה זו, "שצדקנו, שלא הייתה ברירה, וגם עכשיו אין ברירה, וחייבים להמשיך לעשות מה שעושים..." העניין פשוט, אם יתברר שלא הייתה תועלת בחובת המסכות, תוסר המסכה גם מעל משטר "בריאות הציבור" של הקורונה, הביו-פוליטיקה החדשה, ויתברר שהוא מהווה בזבוז נורא של משאבים חברתיים בתחומי האכיפה, תולדה ישירה של מנטליות הכפייה.

ניקח לדוגמה את חובת אישורי הבריאות חסרי הטעם שפשטו בכל המדינה. כל תלמיד חייב להיות מצויד ב"אישור רפואי", שזה כל פתק רשמי או פרוביזורי (או הצהרה באינטרנט) שכתוב עליו שם התלמיד והתאריך הנכון, ועוד איזושהי הצהרה כללית על טמפרטורה ובריאות, כתנאי לכניסה לבית הספר. לחלק מההורים יש ילדים רבים, ובכל בוקר מתבזבז זמן יקר על איוולת זו, שמחליפה בקשה פשוטה מאזרחי ישראל: חולים? לא מרגישים טוב? יש קצת חום? אל תבואו לבית הספר / לעבודה, עד שתרגישו טוב יותר.

במקום זאת, בכל בוקר מתרחשות מיליוני אינטראקציות מיותרות של הובלת האישורים באמצעות הילדים לשערי בית הספר, או התעסקות באישורים דיגיטליים, במסגרת אתר באינטרנט (או אפליקציה) שכדי לדווח בו צריך גם שם משתמש וסיסמא. טרפת של בזבוזי זמן וכוחות בלתי נגמרים. ריטואל המסכות בכפייה מתנהל לפי אותו ההיגיון בדיוק, ללא בסיס אפילו בשיקולי עלות-תועלת (יעילות ומועילות, לעומת מחירים, כולל עצם הכפייה ואכיפתה ותופעות הלוואי שלהן).

גם מחסומי המשטרה בסגר מהווים בזבוז של משאבי ציבור, ויוצרים אינספור אינטראקציות שליליות ומיותרות בין המשטרה לבין האזרחים, שמתרגלים לשקר למשטרה במחסומים כדי לבצע פעילויות שגרתיות כמו לנסוע לחברים או לים. כך לא מקדמים בריאות הציבור.

אם במקום הצבת מדחומים ועמדות אישורים המדינה הייתה פשוט מבקשת מהתושבים שיתוף פעולה, וגם מוסיפה לכל עובד כך וכך ימי מחלה, המשק יכול היה להתנהל כרגיל, בלי מישטור כל היבטי החיים בעידן הקורונה. עד אז, המסכות, הן חלק ממדיניות הבזבזנית ביותר האפשרית במונחי כוחות כלכליים, אזרחיים ולאומיים: פול גז בניוטרל, שמעסיקה את הציבור באינספור טקסים מיותרים, כולל טקס המסכות, שבדומה לכיפות על הראש, נועדו להזכיר לנו את מורא הקורונה, שיש הצדקה להמשך מצב החירום הבלתי נגמר, מכיוון שאנשים עדיין מסתובבים עם מסכות. המסכות גם מזכירות לנו מי ששולט כיום בחיינו: המומחים לקורונה, אנשי "בריאות הציבור", ומי שמפעיל אותם והאינטואיציות האוטוריטריות שלהם, שבחזונם כל תושבי הגלובוס מתהלכים במסכות, צרכני כפפות ואלכוג'ל, מתרחקים מהזולת ומתחסנים פעמיים בשנה לפחות בכל החיסונים שממליצים להם המומחים, וזה רשום ב"דרכון הירוק", שהוא סוג של תעודת זהות ודרכון חיסונים במשטר הגלובלי הביו-פוליטי החדש, תנאי לחופש התנועה והעיסוק בין ובתוך מדינות, ושזו הדרך הטובה ביותר לכאורה להבטיח את בריאותו של הציבור. המסכות הן רק סימן, טקס מעבר למציאות פוליטית חדשה, השוללת זכויות הפרט היסודיות ביותר, לטובת שליטה טכנוקרטית במנגנונים חדשים של ביו-כוח, בחסות הגרסה החלקית שלהם של המדע. 

 

  1. מסקנות

תפקיד ה"רופא" שהמדינה לקחה על עצמה חסר בסיס במערכת החוקית והחוקתית במדינת ישראל. נדרש פיתוח "דיני מגפות", שיסדירו תחום זה. תחום "דיני המגפות" חייב להתבסס על המערכת המוכרת הקודמת המבוססת על זכויות הפרט, הזכות להורות, ועוד. המערכת הנוכחית מפרה זכויות אלה בריש גלי, ללא בסיס בחוק, ומתוך הפרה מוחלטת של עקרונות האתיקה הרפואית המקובלת, כולל הציווי "קודם כל אל תזיק".

מהבחינה המשפטית, זו הפעם הראשונה שהממשלה החליטה לנהל מגיפות בכלים משפטיים, כאשר במסגרת אותם כלים היא כופה על כלל האוכלוסייה פתרונות רפואיים, לפרק זמן שהוא למעשה בלתי מוגבל (מצב חירום מוארך כרצון הממשלה עוד ועוד), תוך הפרה גורפת של כמעט כל זכויות היסוד של התושבים. למצב זה אין אח ורע בהיסטוריה המשפטית של המדינה, ומחייב יצירת שדה משפטי חדש, דיני מגיפות, עם שאלות מרתקות כמו: מהו המשך המקסימלי של מצב חירום המוטל מנימוקי בריאות הציבור? היכן הנקודה שבה מצב החירום הפך את המדינה לאוטוקרטיה רפואית? מה המשמעות שהמדינה הופכת את עצמה באמצעות חוק להיות "רופא" ולכפות פתרונות רפואיים? האם זכויות הפרט בוטלו לתמיד, או לפרק זמן מוגבל בלבד?

המסכות מהוות טיפול רפואי בכפייה. המדע שמאחוריהם פגום, וככל הנראה אינו מצדיק כפיית אמצעי זה בכוח, אלא לכל היותר כהמלצה בלבד, שצריכה הייתה לבוא עם סייגים מרובים. השערורייה המתמשכת בעניין החריגים והפטורים למסכות חושפים המדיניות, שנועדה להפגין שליטה בחברה, כאמצעי "חינוכי", תוך זניחה מוחלטת של החובה לראות במטופל סובייקט אוטונומי, שגם רווחתו אמורה להילקח בחשבון.

ה"נורמאלי החדש" אינו נורמאלי כלל ויוצר מציאות חדשה לפיה ניתן להטיל על הציבור גזירות פוגעניות, קיצוניות ומתמשכות, עד כדי חורבן נפשי, בריאותי, חברתי וכלכלי ללא בסיס עובדתי מספק, תוך שהשלטון, שהפך מממשלה דמוקרטית לשלטון כוחני המתייחס לאזרחיו כאל נתינים, מתכוון בהיעדר שקיפות מוחלט להסתיר דיוניו ל-30 שנה. הכשרת המסכות עלולה להיות השלב הראשון בכפיית אמצעים נוספים הפוגעים בזכות האדם על גופו כדוגמת בדיקות פולשניות וחיסונים, כתנאי לחופש התנועה או העיסוק.

במעין התקף אוטואימוני חברתי, המדינה באמצעות מערכת הבריאות תוקפת את האזרחים (שנתפסים כמפיצי מחלות), שלא היו אמורים לפחד משוטרים או להיאבק על זכותם לנשום אוויר בחופשיות. אולם כשמתבטלות זכויות הפרט, כל הכללים נפרצים, הדיכוי הופך ל"נורמלי" וכך לכאורה גם המסכות. משטר החירום חייב להתבטל לאלתר, במשמעות של כל הריטואלים בכפייה, כולל הבירוקרטיים. זו הדרך היחידה לנהל מדיניות ראויה מבחינה ציבורית, שאינה מפרה כללי הביו-אתיקה הליברלית. מדיניות הכפייה לא הוכיחה עצמה כ"מדעית", יעילה או מועילה, והגיע הזמן לנסות דרך אחרת, שאינה מבוססת על מנטליות של שליטה, כפייה ואכיפה. למשל, כפי שהציעו חברי הצוות של "היגיון בריא": חיסון עדר, ביטול חובת מסכות; הילדים חוזרים ללמוד, הצעירים נחשפים לעולם, ולאחר שהגל של ההדבקה ידעך, הילדים והצעירים והבריאים יהוו חגורת ההגנה של החלשים, וייסתיים המשבר, ללא פגיעה נוספת בחירות. המשך מדיניות כפיית המסכות היא המשך הפרת זכויות הפרט הבסיסיות ביותר; רק ביטול חובת המסכות יאפשר להתחיל לשקם ההרס שיצרה מדיניות "בריאות הציבור" בתחום זכויות האדם, והגיבוי המשפטי האוטומטי מבג"ץ להחלטות ה"מומחים".

 

  1. אפילוג: בג"ץ המסכות  

א.    הטיעון מתוך זכויות הפרט

לאחר שכתבנו טיוטת מאמר זה הוגשה בתאריך 13.12.20 עתירה לבג"ץ לביטול חובת המסכות[28], שמתחילה בציטוט: "הזכות לחיים ולכל דבר שהחיים תלויים בו – הזכות לנשום, הזכות לשתות, הזכות לאכול – היא אם כל הזכויות היא האדם".[29] העתירה הוגשה בתמיכת כ-3676 אזרחים הרואים בהטלת החובה לעטות מסכה "כפייה שלטונית חריגה שלא בסמכות".

העותרים טוענים כי הטלת החובה לעטות מסכה "עומדת בניגוד לחרויות ולזכויות היסוד – ואף זכויות טבעיות - של האדם באשר הוא אדם", וכי מוסדות המדינה "נעדרות סמכות להורות לאדם לכסות ולהגביל את השימוש באיברים החיוניים ביותר לחייו ולשלומו, איברי הנשימה שלו, ולהורות לו, למעשה, לנשום באופן שיזיק לשלומו, לבריאותו ובמקרים מסוימים, לחייו ממש; כאשר מדובר בהחלטות גורפות כלפי כלל האוכלוסייה."

על פי העתירה, שנת 2020 תיזכר לדורות כשנה בה התחוללו תמורות רבות בהתנהלות המשטרים במדינות רבות ברחבי העולם ביחס לאזרחיהן בהקשר של התמודדות עם משברי בריאות "תוך שימוש באמצעי הפחדה (להבדיל ממסירת מידע אמין לציבור), אכיפה סלקטיבית ואגרסיבית, והכל, לכאורה בשם שמירת בריאות הציבור וטובתו." הטלת חובת המסכות ואכיפתה נעשים, על-פי העתירה, "תוך רמיסה של חירויות וזכויות אדם טבעיות יסודיות ברגל גסה, בסתירה לחוקי היסוד, הפסיקה וההלכה בנושאים אלה". רשויות המדינה מחילות "ארסנל מגוון של כלים דרקוניים, רובם ללא אבחנה, ללא הצדקה וללא יעילות, והציבור נאלץ לציית להם, שכן חלף אמון הציבור שפג זה מכבר, הם מגובים בכוח משטרתי וענישה מנהלית כואבת, גם אם ללא בסיס אפידמיולוגי – רפואי, וללא סמכות כאשר מדובר בזכויות אדם טבעיות, כזכות האדם על שלמות גופו, אשר לא המדינה היא הנותנת והמעניקה אותן, ולא לה לקחת אותן אף לא בנסיבות מחמירות" (הדגשים הוספו). לפי העתירה:

חרויות וזכויות היסוד אינן קניינה של המדינה: הן אינן "מוענקות" לאזרחים במשטר דמוקרטי כמענק של השלטון לנתיניו, אשר ברצותו ייתן וברצותו ייקח. זכויות אלה שייכות לכל בני האדם, ובמסגרת קיום המשטר, האזרחים מוסרים לשלטון אך ורק את הסמכויות לניהול ענייני המדינה, אולם אין בסמכותו לבטל או להפקיע בהחלטות גורפות על כלל האזרחים, כמה זכויות אדם טבעיות המוגדרות כזכויות חוקתיות על-חוקיות. אלה עומדות מלפני ולפנים ואינן תלויות במקום או בזמן, כשם שאינן שואבות את כוחן ממערכת  חוקים של מדינה המכירה בהן, אלא שהן הן היוצקות את התוכן המהותי בבסיסה של מערכת החוקים. (32)

 

על פי העתירה, סמכויות מצב החירום הן לזמן מוגבל, וככל שעובר הזמן ו"ההיסטריה" חולפת, "על המדינה לבטל כל מגבלה והוראה בהתאם לנתונים ולמידע שנצבר, ולבצע את ההתאמות הנדרשות." כמו כן טוענת העתירה שההחלטה על חיוב הציבור בעטיית מסכות התקבלה על בסיס מידע חסר, נתונים לקויים ובלתי מדויקים ועוד, בעיקר ביחס לנזקים הנובעים מעצם עטיית המסכה:

על אחת כמה וכמה לא נלקחה בחשבון הכוחנות, ההשפלה ותחושת הכפיפות הכרוכים בהשתלטות השלטון על איברי הגוף החיוניים ביותר לפעולה החיונית ביותר לעצם החיים עצמם, הנשימה, האיברים עליהם מגן הפרט באופן האינסטינקטיבי ביותר.

קל וחומר הדבר כאשר מנגד עומדת פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות כדוגמת זכות האדם על גופו, החופש לדאוג לבריאותו, הזכות לפרטיות, זכות היסוד של האדם להיעזב לנפשו, זכותו לכבוד, אוטונומיה אישית, והכל בקנה מידה המוני, כלפי כל הנמצאים בשטח המדינה.

 

דגש חשוב נתנה העתירה להגבלה על חופש הביטוי, כולל סתימת הפיות הפיסית, והגבלת היכולת להגיע לביטוי אישי בשל המסכות.

 

ב.     תשובת הבג"ץ –12.1.21

העדכון על בג"ץ המסכות הסתיים במקור כך:

"בעידן הנוכחי, הבג"ץ ממעט להגן על זכויות הפרט, ככל שהן כרוכות בזכות להימנע מכפייה רפואית והפעלת ביו-כוח (biopower) באמצעות רשויות המדינה, ונמנע מלחלוק על ה"מומחים" של המדינה (ראו: מישורי, ויצמן ועוזר, 2020). נשאלת השאלה כיצד יפעל הבג"ץ ביחס לעתירה זו, שעשויה להיות הזדמנות לקיים דיון-מחודש על אודות מצב החירום במסגרת משטר הקורונה."

"תגובת בג"ץ לעתירת המסכות תספק אינדיקציה לגבי מצב זכויות האדם במדינה. אם הבג"ץ ייאחז בפרוצדורה, כדי להימנע מדיון בזכות היסודית לנשימה, זו תהיה החמצה, שתחשוף מצב זכויות הפרט בישראל בעת הזו."

למרבה הצער, הערכתנו הפסימית ביחס לתשובת הבג"ץ התממשה. הבג"ץ דחה את העתירה על הסף בעילה טכנית, "מחמת שיהוי" (חובת המסכות פורסמה באפריל 2020, שמונה חודשים טרם הגשת העתירה), למרות שהעתירה כללה טיעונים לעניין זה (הצורך לעיין מחדש במדיניות זו, על-פי הנתונים המצטברים, וטיעונים נוספים), ולמרות שהפגיעה-לכאורה באזרחים היא יומיומית ומתמשכת, ולכן בטלות תואנת ה"שיהוי".

הבג"ץ הפטיר כי "התפשטותו של נגיף הקורונה שהשפיעה על כל תחומי החיים חייבה לנקוט צעדים החורגים מן השגרה ומגבילים אותה", ואף נמנע מלבקש תגובת המדינה ומשרד הבריאות.[30] הבג"ץ קבע שהוראת סעיף 3ה ("חובת חבישת מסיכה"), "מעגנת החלטה מקצועית מובהקת הנתונה לסמכותו ולמומחיותו של משרד הבריאות, ואשר העותרות לא הצביעו על עילה להתערב בה", וזאת למרות שבעתירה הובאו ריאיות לזיגזג המקצועי בשאלת המסכות (כולל ציטוטים של בכירי משרד הבריאות נגד עטיית מסכות, טרם התהפכה המדיניות). בהחלטה נאמר כי:

בראש ובראשונה יצוין כי הסעד המבוקש על-ידי העותרות הוא התערבות בחקיקת משנה שעניינה בנושאים הנתונים באופן מובהק לשיקול דעתם של גורמי המקצוע במשרד הבריאות. בהקשר זה, קיימת הלכה ברורה ומושרשת לפיה התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעתם של הגורמים המנהליים האוחזים במומחיות מקצועית רלוונטית מצומצמת ותחומה אך למקרים שבהם נפל פגם בהליך קבלת החלטת הרשות המצדיק התערבות שיפוטית.

 

בכך, עיגן הבג"ץ פעם נוספת את "שלטון המומחים" של משרד הבריאות, עליו כבר הצבענו במקום אחר (מישורי, 2020)[31] כתחום שבו הדמוקרטיה הופשטה מכל הגנותיה במסגרת הטכנוקרטיה הרפואית, ולאזרחים לא עומדות אפילו ההגנות המינימליות על זכויות הפרט מול החלטות מקצועיות-לכאורה של ה"מומחים".

זאת ועוד, במאמרנו (מישורי, ויצמן ועוזר, 2020) הצבענו על העובדה שמדיניות זו של בג"ץ מחלקת המדענים לסוג א' וסוג ב': סוג א' הם המומחים שמקבלים שכר מהמדינה, ומייצגים דעתה; סוג ב' הם כל השאר. גם בסוגיה זו טרם חל שינוי. כל עוד ימשיך הבג"ץ בעמדה זו, לא ייהנו אזרחי ישראל מהגנה אמיתית על זכויות הפרט, במיוחד הזכות להימנע מביו-כוח ולהימנע מכפייה רפואית. בעידן הטכנוקרטיה הרפואית/מדעית, אין מגבלות על החלטות המומחים. עובדה זו התבררה עוד טרם הקורונה, כשהבג"ץ נמנע מלבקש ולקבל את עמדת המדינה בנושא הביקורת המקצועית והביו-אתית על ה"רפורמה" בקנאביס רפואי, כמעט שנתיים מאז שהוגשה עתירת עמותת [מטופלי] הקנאביס הרפואי בנושא (מארס 2019), ולמרות החלטות ביניים לטובת המטופלים שניתנו בשל אי-סבירות קיצונית בהיבטים שונים של הרפורמה.

המדיניות המבוטאת בהחלטות בג"ץ הינה בעלת מחירים ציבוריים, ובראש ובראשונה התמריצים העומדים בפני המומחים של המדינה, שהתרגלו שאינם חייבים בדין וחשבון מקצועי של ממש, מכיוון שאיש לא יתעמת עם החלטותיהם, גם לא במקרים של זיגזג שרירותי או פגמים קשים בשיקול הדעת המקצועי, וגם לא במקרים של הפרות לכאורה של האתיקה הרפואית, כפי שהתרחש בסוגיית המסכות, הפלרת המים, הקנאביס הרפואי, קרינה בלתי מייננת בבתי ספר, ועוד. אזרחי ישראל מופקרים הלכה למעשה בשל מדיניות משפטית המייצרת תמריצים לא-נכונים לדרג המקצועי. מדיניות זו מסכנת חיי אדם, ומפקירה את הדמוקרטיה ואת זכויות הפרט לגחמות ה"מומחים", גם כאשר אלו חורגים מסמכותם ומתחומי התמחותם כדי "לחנך" הציבור או למנוע "בלבול" לכאורה (מסכות במרחב הציבורי), או כאשר המלצותיהם מתבססות על מדע שגוי ונעדר יושרה כמו ב"רפורמה" הכושלת בקנאביס רפואי ובמקרים נוספים.

 

מקורות נוספים:

דניאל מישורי, רותם ויצמן, דקל חץ-דוד עוזר (אוגוסט 2020). משטר הקורונה, ביו-אתיקה ו"בריאות הציבור": טכנוקרטיה רפואית, BioPower קיצוני וזכויות אדם. עלון הביו-אתיקה 21. חלק ראשון: http://bioethicsnews.zefat.ac.il/inner.aspx?id=433&cat=76

חלק שני:  http://bioethicsnews.zefat.ac.il/inner.aspx?id=434&cat=76

 



[1]חלקים ממאמר זה מופיעים במסגרת מסמכים שנשלחו ע"י עו"ד לירן שקד למשרד הבריאות (29.11.20). שתיקת המשרד עד כה (לא חייבים תשובות ענייניות לאף אחד...) מהווה פגם נוסף בהתנהלות משרד הבריאות בעניין.

[2] אשכנזי, ש' (27.4.20). מדענים נגד הנחיות הממשלה: להחמרה בנושא המסכות אין סיבה רפואית. גלובס. https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001326625

[3] Jacobs, J. L., Ohde, S., Takahashi, O., Tokuda, Y., Omata, F., & Fukui, T. (2009). Use of surgical face masks to reduce the incidence of the common cold among health care workers in Japan: a randomized controlled trial. American journal of infection control37(5), 417-419.

[4] לינדר ר' (30.4.09). שפעת החזירים | משרד הבריאות: מסכות המגן לפנים לא יעילות ואף מסוכנות במשרד הבריאות בישראל קיימו התייעצות בנושא בימים האחרונים והוחלט שלא להמליץ לציבור הרחב על רכישת המסכות, גם במקרה של התפרצות המגפה. הארץ.  https://www.haaretz.co.il/news/health/1.1258220

[5] https://twitter.com/Surgeon_General/status/1233725785283932160?ref_src=twsrc%5Etfw%7Ctwcamp%5Etweetembed%7Ctwterm%5E1233725785283932160%7Ctwgr%5E%7Ctwcon%5Es1_&ref_url=https%3A%2F%2Fwww.calcalist.co.il%2Fworld%2Farticles%2F07340L-379780700.html

[6]הרופא הראשי בממשל האמריקאי: "הפסיקו לקנות מסכות, הן לא יעילות", שירות כלכליסט, 01.03.20.   https://www.calcalist.co.il/world/articles/0,7340,L-3797807,00.html

[7] אריאל כהנא (5.3.20). משרד הבריאות: "המסכות לא יעילות בפני הקורונה". ישראל היום. https://www.israelhayom.co.il/article/739229

[8]  נחמה שירלי פרקש (10.07.20). מ"לא יעילות" ל"חובה בכל יצאה מהבית": גלגולן של המסכות, כן חובה, לא חובה, כן יעיל, לא יעיל. YNET. https://www.ynet.co.il/health/article/Hyetc00NJw

[9] "הרופא הראשי בארה"ב: מסיכות פנים נגד קורונה - לא יעילות ואף מזיקות". YNET, 2.3.20. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5687553,00.html

[10]  ארגון הבריאות העולמי: מסכות לא מגנות על אנשים בריאים. ואללה, 9.4.20. https://healthy.walla.co.il/item/3351188

[11] WHO. When and how to wear medical masks to protect against coronavirus? (Retrieved, 3.6.20). https://www.who.int/emergencies/diseases/novel-coronavirus-2019/advice-for-public/when-and-how-to-use-masks?fbclid=IwAR02oZ0qV0xavUYq74Tv9IRJN8lLkzbIdPFgaNfp4VhgRf8MeNtVwYXyTR0.

[12]דניאל מישורי, רותם ויצמן, דקל חץ-דוד עוזר (אוגוסט 2020). משטר הקורונה, ביו-אתיקה ו"בריאות הציבור": טכנוקרטיה רפואית, BioPower קיצוני וזכויות אדם. עלון הביו-אתיקה 21. חלק ראשון: http://bioethicsnews.zefat.ac.il/inner.aspx?id=433&cat=76

חלק שני:  http://bioethicsnews.zefat.ac.il/inner.aspx?id=434&cat=76

[13]These materials are regularly updated based on new scientific findings as the pandemic evolves. Last updated 1 December 2020”

[14] זאת ועוד, טענות כנגד המסכות, שהתבססו על אתר כמו של ה-WHO, כמו המאמר של מישורי, ויצמן ועוזר (2020) כוללים לכאורה "מידע מטעה" (misinformation), מאחר שה-WHO עכשיו אומר אחרת. כך משבשים דעתו של הציבור.

[15] https://www.who.int/news-room/q-a-detail/q-a-children-and-masks-related-to-covid-19

[16] van der Sande MTeunis PSabel R. Professional and home-made face masks reduce exposure to respiratory infections among the general population. PLoS One 2008;3(7); Gandhi, M., & Rutherford, G. W. (2020). Facial masking for Covid-19—potential for “variolation” as we await a vaccine. New England Journal of Medicine383(18), e101.

[17]   רופאי בריאות הציבור: לשימוש במסיכת פה-אף יש פוטנציאל לנזק. דוקטורס אונלי, 02.04.2020. 

https://publichealth.doctorsonly.co.il/2020/04/189662/

[18] "תפקידן של המסכות במרחב הפתוח - חינוך של הציבור" (24.10.20). https://www.youtube.com/watch?v=h7iRPvM1-OI

[19] פרויקטור הקורונה: חשיבות המסכות באוויר הפתוח נמוכה, אפשר לוותר עליהן (7.3.21). הארץ. https://www.haaretz.co.il/health/.premium-1.9597428

[20]  בתאריך   8.10.20  עודכן אתר משרד הבריאות; מעתה יש לאמור "עוטים" מסכה במקום "חובשים". שאר ההנחיות לא השתנו:

איך עוטים את המסכה

על המסכה להיות מהודקת אל הפנים בנוחות ולכסות את האף ואת הפה.

יש לבדוק שהמסכה אינה גורמת לקשיי נשימה

אם המסכה גורמת לקושי משמעותי בנשימה - אין להשתמש במסכה.

חולים במחלות לב או ריאה - יש לנקוט משנה זהירות.

מקור: https://www.gov.il/he/departments/general/corona-masks

[21]  YNET.

https://www.ynet.co.il/health/healthnews/article/BkqE11gAJO

[22]  https://www.cnbc.com/2021/01/25/dr-fauci-double-mask-during-covid-makes-common-sense-more-effective.html

[23][23] https://www.mako.co.il/news-lifestyle/2021_q1/Article-e74f2fcf1f94771027.htm

[24]  ע"ס סקר ספרות שערכה עו"ד לירן שקד.

[25] ראו "בג"ץ המסכות", להלן.

[26] Vainshelboim, B. (2021). Facemasks in the COVID-19 era: A health hypothesis. Medical hypotheses146, 110411. https://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0306987720333028?via%3Dihub#!

[27] https://www.facebook.com/photo?fbid=3637747636309346&set=gm.140914740973951

[28] ענת ארגמן ומורן שמחון (עותרות), באמצעות עו״ד תמיר טורגל, עוה"ד ירון דוד, ו/או דנה סרבי-קובלסקי ו/או סופיה שטיין עיני, "עתירה דחופה לביטול חובת עטיית מסכות לפי צו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש) (בידוד בית והוראות שונות) (הוראת שעה) התש"ף-2020" (13.12.20):  https://1drv.ms/b/s!At0tMPTFx-JHgbIEztoBotjT9C-g1g

[29] בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות נ' רשות השידור, פ"ד מ"ח (2) 1, 25 (1994).

[30]   רוטר-נט (12.1.21). בג''ץ דחה עתירה דחופה לביטול עטיית מסכות לפי צו בריאות העם.   https://rotter.net/forum/scoops1/677561.shtml?utm_source=rotter.net&utm_medium=mivzakside

[31]  מישורי, ד' (2020). מדע דיסציפלינרי, "חופש אקדמי" ושלטון ה"מומחים": ביקורת עקרונות האתיקה המקצועית, ע"פ פרופ' כשררבעון לחקר המשאב האנושי וניהול ארגונים  5 (1): 103-128.     https://bit.ly/2Xe6AXh