עלון מס' 22, מרץ 2021
היבטים אתיים בקידום בריאות ומגפת הקורונה בחברה הערבית

היבטים אתיים בקידום בריאות ומגפת הקורונה בחברה הערבית/ ד"ר מוחמד ח'טיב*

בחודש מרץ 2020, שבועיים אחרי התפרצות מגפת הקורונה בישראל, התגלה המקרה הראשון של הידבקות בנגיף בחברה הערבית. עד אז נחשבה המחלה כנחלתה של האוכלוסייה היהודית, כאשר כל הנדבקים היו יהודים ובעיקר באזור העיר תל אביב. אין ספק שהמגפה תפסה את החברה הערבית ואת מערכת הבריאות בכלל כלא מוכנים להתמודדות עם משבר בריאותי בסדר גודל כזה. בהעדר מענה הולם להתפרצות המחלה בקרב האוכלוסייה הערבית, גופים שונים בחברה זו התגייסו למלחמה בקורונה כאשר בחזית ניצבו אנשי הרפואה, בריאות הציבור ומקדמי הבריאות. המלחמה בקורונה, כסוגיה של בריאות הציבור, היוותה אתגר גדול מהיבטים שונים, ובכלל זה ההיבט האתי. היבט זה קיבל ממדים מיוחדים על רקע השונות התרבותית והחברתית, שמאפיינת את החברה הערבית, ומעלה את הצורך בהסדרים ייחודיים ותלויי הקשר בתהליכי קבלת ההחלטות במלחמה זו. בהתבסס על ההגדרה של קידום הבריאות, מטרתם של העוסקים בתחום זה במשבר הקורונה הינה לאפשר לציבור כפרטים וכקולקטיב להגביר שליטתם במגפה, למנוע את התפשטותה ולצמצם את נזקיה. בתוך כך, בלט הצורך בהסברה מותאמת אודות המחלה וגורמיה (שרק מעט מידע קיים אודותיהם), בניית מערך טיפול לא שגרתי בתוך בתי החולים ובקהילה (מחלקות קורונה, אתרי בידוד), כמו גם מערך בדיקות זמין ונגיש. מצד שני, הציבור נדרש לשינוי דרסטי בדפוסי התנהגותו ובפעילות היומיומית שלו, דבר שנעשה לרוב מכוח חקיקה, הוראות והנחיות של משרד הבריאות במצב חירום לאומי. בתנאים אלה שאלת האתיקה נדחקה הצידה לטובת בריאות הציבור.

 

משבר הקורונה בחברה הערבית אתגר את הערכים שאמורים לעמוד בבסיס הקודים האתיים בתחום הבריאות ולהוביל תהליכי קבלת ההחלטות הנוגעות להתמודדות עם נגיף הקורונה. ערכים של צדק חברתי, הוגנות, אחריות, שקיפות, שותפות, אוטונומיה ועוד, עמדו במבחן בתוך החברה הערבית, כמו גם ביחסים בינה לבין מוסדות ומערכות הייצוג של המדינה. האוכלוסייה הערבית נכנסה למשבר הקורונה מנקודת מוצא נחותה של מצב כלכלי קשה, בו כמחצית מהמשפחות הערביות נמצאות מתחת לקו העוני ובמצב בריאותי ירוד, המשתקף בשיעורים גבוהים של תחלואה כרונית, השמנה ועישון. מעבר לכך, קיימים פערים גדולים בנגישות ובזמינות של שירותי בריאות ושירותים חברתיים שונים. משבר הקורונה הינו משבר ראשון מסוגו, אליו נקלעת החברה הישראלית, שאיננו משבר בטחוני - שבדרך כלל התווה את אופן ההיערכות והניהול, ואשר לאזרחים הערבים ולנציגיהם לא היה, מן הסתם, חלק בניהול זה ובתהליכי קבלת ההחלטות. דפוס זה של התנהלות המשיך גם לתוך משבר הקורונה, ולקח זמן רב עד שהגופים השונים הכירו בצורך במעורבות של נציגי האוכלוסייה הערבית המקצועיים והפוליטיים בהיערכות "למלחמה" בקורונה ובהתגייסותם לכך. לצד כל זה, שיחקה התקשורת ההמונית תפקיד מכריע במאבק ורוב מערכי ההסברה התבססו על האמצעים הדיגיטליים שדורשים גם רמה הולמת של אוריינות דיגיטלית. שני האמצעים החשובים האלה לוקים בחסר בחברה הערבית. מצד אחד, הייצוג של האוכלוסייה הערבית בתקשורת הישראלית המרכזית הוא נמוך, כאשר רק 2.8% ממשתתפי תכניות האקטואליה היו ערבים (מדד הייצוג 2019, עמותת סיכוי) ומצד שני, אוכלוסייה זו סובלת מרמת אוריינות בריאותית ודיגיטלית לא מספקת, מה שהופך את מלאכת ההסברה לבלתי אפשרית. במציאות זו נכנסה החברה הערבית למלחמה נגד מגפת הקורונה, דבר שחייב התגייסות כוללת של אנשי המקצוע, אנשי החברה, החינוך, התרבות והפוליטיקה למשימה. בתוך המורכבות הזו נחצו ונמחקו גבולות של סמכות ואחריות ובמודע או לא במודע הופרו כללי אתיקה רבים, וגבר המתח שבין הביו-אתיקה הליבראלית, המדגישה את חירות הפרט היחיד וזכותו המוחלטת לבחירותיו האישיות לבין הביו-אתיקה של בריאות הציבור, המדגישה את הערכים הקולקטיביים, הסולידריות החברתית וטובת הכלל. 

בעקרון, אתיקה היא הדיסציפלינה העוסקת בהבחנה בין מה טוב ומה רע, מה ראוי ומה לא ראוי, מה נכון ומה לא נכון, כבסיס לקבלת החלטות פרקטיות. תפיסה דיכוטומית זו רואה את העולם כשחור ולבן, אך המציאות המורכבת של חיינו איננה בחירה בין השחור והלבן או בין הטוב והרע, אלא בחירה בין דרגות הטוב והרע או בין הטוב והרע מפרספקטיבות שונות. במצב זה, נוצר המתח בין חופש הפרט ואחריותו ובין ההתייחסות לפרט לבין ההתייחסות לכלל (לציבור). משבר הקורונה בכלל ובהקשר של האוכלוסייה הערבית בישראל בפרט הבליט את המתח הזה לאורך כל הדרך והעלה שאלות אתיות רבות, במיוחד בהעדר קוד אתי מוסכם בקידום בריאות, המגדיר את התחומים בהם חלה אחריות על העוסקים במלאכה, מה הם גבולות העיסוק והמחויבות וכלפי מי היא חלה. ככלל, בניסיונם לפעול למען בריאת הציבור, אנשי הבריאות מחויבים למספר עקרונות מוסריים. האחד, לעשות כל מה שאפשר כדי לשפר ולקדם את בריאות האנשים. העיקרון השני הנו להימנע מכל פגיעה פיזית, נפשית או חברתית, והשלישי לשמור על כבוד האדם ולהימנע מלתייג אנשים באופן שלילי, כמו גם לשמור את זכותם לעצמאות בקבלת החלטות על בריאותם.

עם תחילת המגיפה נשמעו קולות הטוענים כי האוכלוסייה הערבית איננה נוהגת באחריות והיא מהווה, במידה מסוימת, גורם עיקרי בהפצת הווירוס. אנשים מאוכלוסייה זו "הואשמו" בגרימת נזק לקרוביהם, לסביבתם ולציבור בכלל. תיוג כזה היה בו כדי לפגוע בזהותם של האנשים ולהביא לכך שיימנעו מביצוע בדיקות לגילוי הנגיף ומלהישמע להנחיות ולהוראות שהוצאו. הסתכלות על הנתונים אודות המקרים הראשונים בחברה הערבית מראה כי רובם היו של אנשים שעבדו במוסדות בריאות: בתי חולים, בתי אבות סיעודיים ומקומות עבודה בישובים היהודים, ומשם "הביאו" את המחלה ליישוביהם ולא ההפך. עובדה זו עמדה בניגוד מוחלט לטענות שהועלו בחוגים מסוימים, פוליטיים ומקצועיים, לפיהם הציבור הערבי הואשם כמקור ההדבקה. הטלת האחריות, התיוג והסטיגמה שהוטבעו על הציבור הערבי נתקלו בתגובת נגד משמעותית של התרופפות בציות להוראות וההנחיות, במיוחד בצל היעדר מידע מהימן וחוסר האימון במערכת ובממסד, שהיה מלכתחילה נמוך ואף לא קיים. הדעות המגוונות, המשתנות וגם הסותרות שהציגו אנשי המקצוע במשך המשבר, אתגרה עוד יותר את ההנחיות וההמלצות שניתנו על ידי אותם אנשי מקצוע והגורמים שניהלו את המשבר, מה שהביא לא פעם להצגת מידע שיש בו מידה רבה של "הגזמה" לגבי חומרת המחלה והשלכותיה – כאסטרטגית הפחדה והשפעה על הציבור.

הצגת סיכונים והעצמתם, לצד הטקטיקה של האיומים וההפחדה, שימשו כלי לרתימת הציבור לפעול על פי ההנחיות וההוראות, בטענה שאחרת קיימת סכנה של הדרדרות והתפרקות של החברה. כלי זה שימש באופן בולט גם בפנייה לציבור הערבי. שיטת ההגזמה, האיום "והקטסטרופיזציה" לא הביאה לתוצאות מספקות כאשר הציבור לא נענה מספיק להנחיות ולהוראות, שהרי מלכתחילה הוא לא ראה בממסד גורם מגן אמיתי שגורל הציבור הערבי וטובתו כמיעוט לאומי הם בראש מעייניו. דוגמא טובה לכך היא חוסר ההיענות לחיסונים, לפחות בתחילת מבצע החיסונים, וצמיחתן של טענות לקונספירציה הנרקמת כנגד הציבור הערבי. מגפת הקורונה בחברה הערבית העמידה במבחן מרכיבים תרבותיים רבים. אנשים נדרשו לשנות ואף לוותר על טקסים דתיים, מנהגים חברתיים, דפוסי התנהגות ודפוסי צריכה ועוד. תפילת יום השישי שהנה מצווה על כל מוסלמי, החתונות ואירועים חברתיים ותרבותיים אחרים הופסקו. אחת הבעיות המרכזיות הייתה העדר חלופות והנחיות ברורות לציבור. לאור זאת היינו עדים להפרות רבות של ההנחיות וניסיון לעקוף כל הנחייה. האוכלוסייה הערבית, כאוכלוסיית מיעוט מודרת ומוחלשת כלכלית, חסרת היכולת לייצר חלופות, שמצד אחד יבטיחו שמירה על הבריאות ומניעת הדבקות, ומצד שני ימנעו תחושת "החלל החברתי" ויעודדו התנהגות בריאותית אחראית. בהקשר זה, ניתן להצביע על תהליך "מדיקליזציה" של סוגיות תרבותיות שמאפיינות ומייחדות את החברה הערבית.

 

אנשי הרפואה, בריאות הציבור והחברה שפעלו מתוך מסגרות הטיפול, ארגוני החברה האזרחית והקהילה, היוו לרוב גם חוליית הקישור עם המערכות הממסדיות. מן הסתם, רוב אנשי המקצוע בתחומי הבריאות משתייכים למסגרות ולמוסדות טיפול: בתי חולים, קופות החולים, ארגונים ממשלתיים ומקצועיים. אך בהעדר מענה הולם מצד המדינה וזרועותיה לצרכים של האוכלוסייה, שקיבלו משנה חשיבות ובלטו באופן מיוחד במשבר הקורונה, אנשי מקצוע אלה מצאו את עצמם בחוד החנית במאבק, קרועים במידה רבה בין תחושת המחויבות האתית והחברתית והכמיהה לשרת את החברה שלהם, תוך מודעות למאפייניה הייחודיים ובעיקר לחוסר האמון שלה בממסד הפוליטי והממשלתי, לבין מחויבותם למערכת ולדרישותיה, כולל החובה להקפיד על מתן שירות מקצועי בצל חוסר הבהירות של המידע והידע אודות המחלה, מהלכה והטיפול בה. הדילמה הזו של האיזון בין הרצון של הציבור לבין דרישות המערכת הפכה לאתגר קשה יותר בצל שאלות רבות הנוגעות לשקיפות, לשותפות, לשיתוף הפעולה, לשוויון, להוגנות ולאחריות – כזכויות יסוד בסיסיות, שאמורות להיות מוגנות על ידי המדינה וזרועותיה ואשר שוב התבררו כעקרונות שאינם מתממשים.

המלחמה בקורונה דרשה מצד אחד מערך הסברה שכולל מידע מהימן, ומצד השני גם ערוצים וכלים הולמים לשם הפצת המידע הזה לידיעת הציבור הרחב. דרישות אלה חשפו, וליתר דיוק, חידדו והבליטו את הבעיה הידועה של העדר מערך הסברה מותאם תרבותית, שפתית וחברתית לאוכלוסייה הערבית, וגם את מיעוט הכלים היעילים להסברה ולחינוך הבריאותי המכוון לאוכלוסייה זו. זאת, בנוסף למציאות בה הפערים החברתיים, פערי הידע והפערים הדיגיטליים הם כל כך רחבים. מציאות זו הפכה את משימת ההסברה לאתגר עצום.

לסיכום, התפשטות מגפת הקורונה בחברה הערבית בישראל העלתה שאלות רבות לגבי יכולתה של חברה זו להתמודד עם סוג זה של מגפות ומשברים, בצל הצרכים והחסרים הידועים, המשתקפים לאורך השנים במצבה הכלכלי, הבריאות, החברתי והחינוכי. לצד זאת, מגפת הקורונה העלתה סוגיות אתיות חשובות איתן התמודדו גם אנשי הבריאות בכלל והרפואה בפרט: החל מסוגיית המידע המסופק לציבור – מהותו ומהימנותו, וכלה באופן בו ניתן להביא את הציבור הערבי להיענות להוראות ולהנחיות רשמיות, לבצע בדיקות קורונה ולהתחסן כנגד המחלה. דילמות אתיות אלה מאתגרות את ההתמודדות עם המגפה ומקבלות משנה חשיבות בהעדר קוד אתי ברור, המגדיר את מה נכון ומה ראוי להיעשות כאמצעי מאוזן להבטחת בריאות הציבור, קידום הבריאות והחינוך הבריאותי שמהווים את לב המאבק במגפה.

 

במאמרם של חגי בועז ונדב דוידוביץ' "לקראת פרדיגמה חדשה של ביו-אתיקה", המחברים מגיעים למסקנה כי "משבר הקורונה משנה סדר עולם", כי לדבריהם "קשה לחזות את המציאות החדשה שתיוולד מתוך הטלטלה הנוכחית, אבל נדמה שהנחות היסוד אודות הקשר בין חברה ובריאות יוגדרו מחדש". להערכתי המציאות המתהווה בעקבות משבר הקורונה תהיה מורכבת יותר, ובהיותה מבוססת על הגדרות חדשות יהיה צורך בבניית קוד אתי חדש לקידום הבריאות, שיגדיר את התחומים והמהלכים בהם חלה אחריות, הגבלה או מחויבות על אנשי המקצוע העוסקים במלאכה כלפי הציבור בכלל והחולים בפרט.

 

מקורות:

בועז, ח., דוידוביץ', נ. (2020) לקראת פרדיגמה חדשה של ביו-אתיקה. ביו-אתיקה, גיליון 21, המכללה האקדמית צפת, מרכז צפת לביו-אתיקה.

גוטמן, נ. (2016) סוגיות של אתיקה בתקשורת לקידום בריאות. בתוך: בראון-אפל, א., דאוד,נ., לוין-זמיר ד. (עורכות), קידום בריאות: מתיאוריה למעשה. עמ' 64-78. הוצאת דיונון מבית פרובוק בע"מ, תל אביב.

Tengland, PA. (2012) Behavior Change or Empowerment: On the Ethics of Health-Promotion Strategies Public Health Ethics 5(2), 140–153. https://doi.org/10.1093/phe/phs022

WHO (World Health Organization) 2021. Health Promotion https://www.who.int/health-topics/health-promotion#tab=tab_1

 

* ד"ר מוחמד ח'טיב – מרצה וחוקר במכללה האקדמית צפת, מנהל המרכז למחקר חברתי, אגודת הגליל, ומרכז הוועדה העליונה לבריאות בחברה הערבית.