עלון מס' 21, אוגוסט 2020
ביו-אתיקה בראי הדת

                     תרומת כליה מן החי בראי המשפט העברי/ הרב ד"ר מאיר דובדבני

לזכרו של הרב אברהם ישעיהו הבר זצ"ל , מקים ארגון "מתנת חיים"

בעבר, עסקנו במדור זה בסוגיה של תרומת איברים והתמקדנו בשאלת סדר הקדימויות במצב של משאבים מוגבלים. כעת, נעיין בהיבט אחר של הסוגיה והוא מה יחס המשפט העברי לתרומת איברים מאדם חי (בניגוד לתרומת איברים מנפטר המעלה שאלות ייחודיות משלה).

תרומת איברים מן החי מעוררת שתי סוגיות מרכזיות:

א.    האיסור בהלכה היהודית של אדם לפצוע את עצמו – וברור שבמקרה של תרומת איבר, הפעולה כוללת גם נזק עצמי בחסרון האיבר ובפעולה הכירורגית הכרוכה בה

ב.     סיכון עצמי על מנת להציל את חייו של הזולת.

לעניין הסוגיה הראשונה , איסור חבלה עצמית במשפט העברי נשען על מספר יסודות. לפי חלק מהדעות הוא כלול בתוך האיסור הרחב של הכאה, כלומר, כשם שאסור לאדם להכות ולהזיק לחברו כך אסור לו להזיק לעצמו. ויש שתלו את האיסור ככלול באיסור "בל תשחית".

בין כך ובין כך, עמדת הרוב המוחלט של הפוסקים לאורך הדורות היא, שאיסורים אלה מתקיימים רק כאשר החבלה נוצרת לשם חבלה כחלק מפעולה של השחתה. לעומת זאת, במקרים בהם החבלה באה כחלק מפעולה של ריפוי, הצלת חיים, או כל צורך גדול אחר, הרי שאין לראות בפעולה זו פעולה אסורה.

לעניין הסוגיה השנייה - ידועה המצווה "לא תעמוד על דם רעך" הגוזרת חובת אחריות של האדם לא לעמוד מנגד אל מול צרת חברו. לעומת זאת, קיימת ביהדות חובה כללית על אדם לשמר את חייו ולהימנע מסכנות – "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

ממילא, השאלה הנשאלת, האם מצווה זו כוללת בתוכה גם כניסה מודעת למצב של סיכון כדי להציל את הזולת.

בניגוד לסוגיה הראשונה, הרי שלשאלה זו, קיימות בין פוסקי הדורות שתי תשובות החלוקות ביניהן.

הראשונה מבהירה, כי כשם שכל מצוות התורה נדחות מפני פיקוח נפש, כך גם במקרה של מצוות "לא תעמוד על דם רעך" אשר צריכה להידחות במקרה של סכנת נפשות.

גם ביחס לתשובה זו לא ניתן להתעלם מכך, כי גם חיי היום יום שלנו רוויים בלקיחת סיכונים "קטנים" (בסבירות נמוכה) –ביחס לצרכי הפרנסה שלנו (בני אדם שעובדים בתשתיות, חשמל, חומרים מסוכנים וכו'), ביחס לאטרקציות ובילויים וביחס לדאגה לרכוש שלנו. ממילא, ניתן בהחלט לטעון כי כל עוד אנו מקבלים כהתנהגות נורמטיבית לקיחת סיכונים (נמוכים) מעין אלה, הרי שגם עבור הצלת חבר קיימת מצווה לקחת סיכונים בעלי סבירות נמוכה.

לעומת זאת, התשובה השנייה גורסת כי מצוות "לא תעמוד על דם רעך" הינה מצווה יוצאת דופן, כי היא כוללת מיניה וביה את החובה להסתכן כדי להציל את חברך. לפי תשובה זו, האדם נדרש להסתכן גם ברמת סיכון גבוהה (יחסית) בשביל להציל את חברו. כמובן, גם לפי שיטה זו "חייך קודמים לחיי חברך" ולכן אין להסתכן ברמת סיכון גבוהה מדי אשר הופכת את סכנת המוות לקרוב הוודאית. לכאורה, לפי תשובה זו אין להסתכן , כל עוד הסיכון הינו בהסתברות של 50%. אך אם הסבירות בפעולה זו להציל את חברך הינה גבוהה יותר, הרי שזה הופך את פעולת ההצלה לפעולה מחויבת על פי ההלכה.

ככלל, יש לציין, כי העמדה הרווחת והמקובלת בין הפוסקים הינה התשובה הראשונה. עם זאת, כפי שציינו גם על פי עמדה זו, קיימת מצוה להסתכן עבור הצלת חברך כל עוד מדובר בסכנה בעלת סבירות נמוכה.

מעניין לציין, כי עמדה הקושרת בין סבירות הסכנה לבין קיום המצווה, הינה עמדה "דינאמית", אשר מסקנותיה יכולות להשתנות בהתאם להתפתחות הטכנולוגיה והתקדמות הרפואה. וכך, הליך רפואי אשר בעבר כרוך היה בסכנות מרובות והיה מוגדר כבעל "סבירות בינונית-גבוהה" לסיכון, יכול היום להיחשב כ"בעל סבירות נמוכה" ואף נמוכה מאוד.

ואכן, כאשר נדרש הרב עובדיה יוסף לחוות את דעתו ביחס לתרומת כליה מן החי, לאחר שהציג חלק מהעמדות האוסרות, כתב את הדברים הבאים:

אולם באמת מה שנמסר לנו מפי רופאים מומחים ויראי שמים שדרגת הסיכון בהוצאת הכליה לאדם התורם, היא מועטת מאד, וכתשעים ותשעה אחוזים מהתורמים חוזרים לבריאותם התקינה. ולפי זה הרי כל מה שהסכימו הפוסקים הנ"ל שאסור להכניס עצמו בספק סכנה, זהו רק בספק השקול, מה שאין כן בנידון שלנו שבוודאי שמצווה היא לתרום כדי להציל את חבירו ממוות בטוח [הדגשות שלי. מ.ד]

 

יוצא אם כן, שבמקרים בהם הסיכון הרפואי מוגדר כ"סיכון נמוך", ובמיוחד בהקשר של תרומת כליה בה הסיכון הרפואי מוגדר כ"נמוך מאוד" (לטווח הארוך) הרי שלרוב ככל הדעות אין מניעה הלכתית מתרומה זו. יתרה מזו, לפי חלק ניכר מהפוסקים, לא רק שאין מניעה כי אם קיימת מצווה ואולי אף חובה לעשות זאת.

יהיו דברים אלה לזכרו של הרב ישעיהו הבר, אשר הקדיש שנים רבות מחייו להגברת המודעות ולהעלאת כמות תורמי הכליה בישראל ובכך הציל את חייהם של מאות רבות (כ800) של חולים.