עלון מס' 21, אוגוסט 2020
בעט האקדמיה

כתב העת רפואה ומשפט, גיליון מס' 51, יולי 2019

בין הסדר חוקי למענה קליני – הטיפול בחולה המתמודד עם מחלה חשוכת מרפא לאור חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2005/ לימור מלול ונורית דסאו

התפתחות המדע והטכנולוגיות הרפואיות תרמו באופן משמעותי ליכולתה של הרפואה להאריך חיים. יחד עם זאת, הארכת תוחלת החיים לא לוותה בשמירה על איכות חיי החולה פעמים רבות, דבר שלווה בדילמות אתיות. בהיעדר הסדר חקיקתי, הוביל הצורך בקבלת החלטות הרות גורל, של חיים ומוות, בטיפול בחולה עם מחלה חשוכת מרפא, לפניות רבות לערכאות השיפוטיות בישראל.

חולים ובני משפחותיהם פנו לבתי-המשפט בבקשה למנוע התערבות רפואית מאריכת חיים. פניות רבות הסתכמו בהחלטות שיפוטיות הנענות בחיוב לפנייה לאפשר לחולים במחלה חשוכת מרפא לסיים את חייהם באופן התואם את רצונם ואמונתם. יחד עם זאת, השופטים העלו את הצורך הבוער בהסדרה חוקית של תחום מורכב זה, שייתן מענה חוקי להתנהלות בטיפול בחולה המתמודד עם מחלה חשוכת מרפא. חקיקת חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2005 היתה אמורה לתת מענה זה, אך למרות השיקולים הרבים שנלקחו בחשבון בהסדר זה, הוא הגביל בצורה ניכרת את שיקול הדעת הנתון לערכאות השיפוטיות ולמטפלים לסייע לחולים רבים, המתמודדים עם מחלה חשוכת מרפא לסיים את חייהם באופן התואם את אמונותיהם ורצונותיהם.

מאמר זה עוקב אחר ההתפתחויות שחלו בנוגע להסדרת הטיפול בחולה המתמודד עם מחלה חשוכת מרפא במרחב המשפטי ובמרחב הרפואי. בעקבות תיעוד רצף ההתפתחות ההיסטורית של תחום זה בישראל, מעלות הכותבות את הטיעון, כי הימנעות מטיפול רפואי מאריך חיים, בהתאם לרצונו של החולה ובני משפחתו, נתפסות כחלק אינהרנטי לטיפול הפליאטיבי, הניתן כיום לחולים המתמודדים עם מחלה חשוכת מרפא. המאמר מבסס טיעון זה, תוך המחשת הפער שנוצר בין הגישה המשפטית והגישה הטיפולית בנוגע לטיפול בחולה בסוף חייו, והצגת הגורמים לפער זה, כפי שהם משתקפים במסמכים ששימשו כבסיס אמפירי במאמר לחקירת הנושא. הכותבות מציעות איזון ראוי בטיפול בחולים אלה, הנמצא בצומת שבין ההסדר החוקי לבין המענה הקליני.