עלון מס' 20, מרץ 2020
ביו-אתיקה בראי הדת

תפישתו ההלכתית של הרב גורן בענייני רפואה/ הרב ד"ר מאיר דובדבני

לרגל יום פטירתו ה- 25 של הרב שלמה גורן, אשר התקיים בכד חשוון, 22.11.2019 אחרוג ממנהגי. במקום לסקור את עמדת המשפט העברי בנושא מסוים, אציג בפני הקורא את עמדתו המיוחדת של הרב גורן בשילובו של המשפט העברי לסוגיות של אתיקה רפואית.

חייו של הרב גורן שלובים היו בתקומתה של מדינת ישראל ופריחתה. עוד כתלמיד ישיבה כשרוני הצטרף הרב למחתרות ישראל (בתחילה ההגנה, ולאחר מכן ללח"י). עם הקמת מדינת ישראל מונה לכהן כרב הראשי לצה"ל, תפקיד בו כיהן כ- 23 שנים (1948-1971). מתוקף תפקיד זה, הקים את מערכת הרבנות הצבאית, כמו גם, נדרש לקבל החלטות בסוגיות מגוונות ומאתגרות הקשורות למלחמות ישראל ושגרת היום-יום בצבא. לאחר תקופה קצרה בה כיהן כרבה של העיר תל אביב, נבחר לכהן כרבה הראשי של מדינת ישראל. בתפקיד זה כיהן במשך עשור (1973-1983).

אחד מיסודות שיטתו ההלכתית הייתה ההכרה בייחודיותה של התקופה ההיסטורית בה הוא חי. תקופה בה חזרה הריבונות הפוליטית לידיו של העם היהודי. לשיטתו, קיים הבדל מהותי בין המסורת הפסיקה המקובלת אשר התבססה רובה ככולה על חייו של העם בשנותיו בפזורה, חיים  אשר התאפיינו בקיום פרטי או קהילתי- מקומי לבין חיים לאומיים מלאים.  

לדעתו, חובה על הרבנים להיות בעלי גישה ממלכתית לסוגיות העומדות לפתחם – כלומר מחויבות לקחת בחשבון את השלכות פסיקתם על כלל חייה של מדינת ישראל, כמדינה לאומית, ריבונית ועצמאית. אחד התחומים בהם ניכרה גישתו הממלכתית של הרב גורן, הייתה בסוגיות של רפואה והלכה.

דוגמא לכך הינה השאלה אליה נדרש בדבר ההיתר ללמוד אנטומיה באמצעות ניתוחי מתים בבתי ספר לרפואה. כאן המקום להקדים כי קיימים שלושה איסורים במשפט העברי בדבר שימוש במת: ניוול המת (כאשר כל תזוזה או שינוי בגוף נחשב כניוול), איסור הנאה מהמת, והלנת המת (=התעכבות בקבורתו). היו פוסקים אשר ביקשו להתיר את הדבר רק כאשר מדובר בגופות של אינם יהודים, אשר לחלק מהדעות איסורים אלו אינם מתקיימים בהם. כדוגמאות לפוסקים אלו ניתן להביא את הרב יחזקאל לנדא (המכונה "הנודע ביהודה"), פוסק מהמאה ה18 בפראג, ואת הרב משה סופר (המכונה "החתם סופר"), פוסק מהמאה ה19 בהונגריה.

יש לציין כי פוסקים אלו התירו שימוש בגופת מת, על ידי תרומת איבריו, רק כאשר אדם נמצא בסכנה לפנינו, וקיים סיכוי להצילו אם יעברו על האיסורים הללו.

בניגוד לפוסקים אלו, הציג הרב גורן בספרו "תורת המדינה" את העמדה הבאה (עמ' 328):

 

"קשה להניח שמבחינה הלכתית, אין אפשרות לקיים בתי ספר לרפואה במדינה יהודית, כאשר רוב האוכלוסייה היא יהודית, אלא אם כן נזדקק לצורך זה להשיג מתים לא יהודים.

הסדר זה של השגת מתים נכרים כדי לאפשר לנו ללמוד חכמת הרפואה, אינו הולם את תורת חיים בה אנו דוגלים בכל הנוגע לתורת ישראל, אשר "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום", והמצווה "וחי בהם" משמעותה שהתורה נותנת לא רק חיים רוחניים לאדם, אלא מאפשרת לחיות על פי התורה גם כעם עצמאי בארצו מבלי להזדקק לגויים שינדבו את גופם למדע כדי שנוכל אנחנו ללמוד רפואה" (הדגשות שלי, מ.ד).

 

אם כן, רואים אנו כיצד התפישה ההלכתית – ממלכתית, הנשענת על ההנחה כי הוראת התורה צריכה להיות מיושמת במצב יהודי-לאומי-עצמאי, משפיעה באופן משמעותי על ההכרעה ההלכתית. הסטודנט היהודי הלומד רפואה בחו"ל, במצב בו יידרש לשאלה זו, יקבל מענה הלכתי פשוט הנשען על ההסתברות המוחצת לגופות של אינם יהודים בלימודיו. לעומתו הסטודנט היהודי הלומד רפואה במדינת ישראל יקבל תשובה הלכתית שונה לחלוטין.

יש בדברים אלו, של הרב גורן, ללמד על יסודות נוספים בהשקפת עולמו:

ראשית, ההנחה כי על המשפט העברי להיות "הפתרון" ולא "הבעיה" של קיום ריבוני, עצמאי ומשגשג של מדינת ישראל. במידה ולימודי רפואה בסטנדרט בינלאומי מקובל דורשים שימוש בגופות בני אדם (שהתנדבו לכך), וללא שימוש זה , בתי הספר לרפואה בארץ לא יעמדו בתקן בינלאומי, הרי שחובה על פוסק ההלכה למצוא את הדרך התורנית לאשר את השימוש הזה. לא רק בגופות של אינם יהודים, כי אם גם בגופות יהודים.

לפי הרב גורן, פתרונות יצירתיים אלו אינם "פטנט" הלכתי כי אם חשיפת האמת התורנית הנכונה לדורנו. לעתים , יש בידי הוספת המרכיב הממלכתי לפסיקת ההלכה, לפרש מקורות מן המשפט העברי באופן מחודש. זאת, מתוך ההנחה כי הפרשנות המקובלת לאורך הדורות בפסיקה הייתה פרשנות "גלותית" ולא לקחה בחשבון את המרכיב הממלכתי.

יתרה מזו, הרב גורן התייחס למושג "חולה הנמצא לפנינו" ופירש אותו באופן רחב ומחודש על בסיס גישתו  הממלכתית. וכך כתב בספרו "תורת הרפואה":

 

"כאשר המדינה והעם אחראים למערך הרצוף של הרופאים בישראל, ולבריאות העם המתגורר במדינה, ואנו יודעים מראש שבעוד מספר שנים נצטרך מספר כזה וכזה של רופאים בעלי רמה גבוהה כדי שנוכל להבטיח את בריאות העם [...] זה נקרא ש"החולה לפנינו"  מאחר שהמדינה היהודית אחראית לבריאות האוכלוסייה וחייבת לתכנן את השירותים שלה לטווח ארוך.." (הדגשות שלי, מ.ד)

 

כלומר, בעוד המושג "חולה לפנינו" קיבל לאורך הדורות משמעות ריאלית קונקרטית בפסיקת ההלכה. הרי שקיומה של מדינת ישראל, ואחריותה של המדינה היהודית לבריאותו של העם, מממשים את המושג "חולה לפנינו" בתהליכים רחבים הרבה יותר – בן בהיבט הזמן (לאורך שנים) והן בהיבט המרחב (בכל מקום בארץ).

 

ביקשתי לפתוח כאן צוהר לפסיקותיו הייחודיות של הרב שלמה גורן, אשר שלובות היו בתפישת עולמו הציונית וההיסטורית. תפישה אשר הפכה את קיומה של מדינת ישראל למרכיב יסודי בפסיקה של כל שאלה הלכתית-אתית-ציבורית – לא רק בתחום של צבא וביטחון כי אם גם ביחס שבין המשפט העברי לבין הרפואה המודרנית ומדיניות בריאות בישראל.