עלון מס' 20, מרץ 2020
בעט האקדמיה - "תיירות התאבדות" – שאלות חדשות בעיצומה של תופעה גלובלית מתפתחת

"תיירות התאבדות" – שאלות חדשות בעיצומה של תופעה גלובלית מתפתחת/ ד"ר דניאל שפרלינג

מחשבות בעקבות ספרו של ד"ר דניאל שפרלינג: Suicide Tourism: Understanding the Legal, Philosophical, and Socio-Political Dimensions (0xford University Press, 2009)

 

בשנים האחרונות יותר ויותר מקרים מדווחים על נסיעתם של יחידים למדינה זרה, בעיקר שוויץ כדי לקבל סיוע למות. שוויץ היא המדינה היחידה בעולם שאינה שוללת באופן פורמלי, בספר החוקים שלה, ממי שאינם תושבים, לקבל סיוע כאמור. הולנד, בלגיה ולוקסמבורג, שבהן סיוע להתאבדות – כמו גם אוטונזיה – היא פעולה חוקית, מתנות נגישות לפרקטיקה זו בקיומה של מערכת יחסים מתמשכת בין הרופא הרושם את התרופה הממיתה – או המסייע בפועל למות – לבין המטופל או המבקש את הסיוע.

ספר חדש, שנכתב על-ידי המחבר ושייצא לאור בספטמבר 2019 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד, ושכותרתו Suicide Tourism: Understanding the Legal, Philosophical, and Socio-Political Dimensions דן לראשונה ובאופן מקיף בתופעה זו ובהיבטיה השונים. הספר מציע ניתוח עיוני של התופעה לפי תיאוריות מוסריות, דוקטרינות משפטיות וכתיבה בתחום הפילוסופיה הפוליטית והסוציולוגיה של המוות, לצד הצגה של ממצאים שנתקבלו בראיונות עומק שנעשו עם קובעי מדיניות, ראשי ארגונים, אקדמאיים ושחקנים רלבנטיים בשוויץ, גרמניה, אנגליה, צרפת ואיטליה.

אף שהתופעה האמורה מכונה בספרות "תיירות התאבדות" ועשויה לסמל מקרה מבחן של התאבדות, יש מי שמסתייג מהגדרתה ככזו, כמו גם מהשתייכותה לתחום התיירות. כך או כך, התופעה מחדדת את השיקולים השונים, הנוגעים לפרקטיקת הסיוע להתאבדות וללגיטימציה לאפשר אותה לנוכח הגבולות המדינתיים.

לכאורה, קשה למצוא הצדקה חברתית לאסור על אדם, שאינו מכיר בחשיבות האל ובמצוותיו ושהחיים מהווים סבל נורא עבורו, ליטול את חייו. אולם, כפי שטוענת הפילוסופית ג'ניפר הכט בספרה האחרון Stay: A history of suicide and the philosophies against it , גם רוב ההוגים החילוניים התקשו לתמוך בהתאבדויות. היו לכך שני טעמים: הטעם האחד, קשור בפגיעה בקהילה תוך הנחה, שהתאבדות משמשת לעתים קרובות גורם לחיקוי, והיכרות עם אדם שהתאבד נחשבת כיום לגורם מנבא בהתנהגות אובדנית. טעם אחר, יוצא מנקודת מוצא שהאדם המתאבד מניח שהדברים בחייו יישארו כפי שהם, ללא שינוי, וזאת מבלי להכיר בערך ובתועלת שעצם חייו מביאים לאחר. אכן, כפי שהסוציולוג אמיל דורקהיים הראה, היחלשותם של קשרים קהילתיים ובין-אישיים מעלה את נפיצות ההתאבדויות. הסתכלות על האחר ועל מקומי אצל האחר וביחס אליו, יכולה לזמן חשיבה נוספת. כך, פילוסופיים שדוגלים בחירות אישית, כמו מיל ושופנהוואר, דוחים את הפתרון של התאבדות ומגבילים את חופש הפרט לאיין לחלוטין את חירותו.

יתכן שמה שנדרש הוא בדיוק מה שעומד עליו אלבר קאמי בספריו: לא התאבדות (מצד אחד), אך גם לא אמונה או דת (מצד שני), אלא דווקא השלמה ואף אהבה של אותה אבן שמוסיפה להתדרדר על סיזיפוס מראש ההר. תהליך זה משקף מרד, שמאפשר שחרור מתקוות שווא של חיים מסוימים מצד אחד, ושל חיים לאחר המוות מצד שני. המרד הזה מביא מודעות לאבסורד שבסופיות הקיום האנושי. משמעותה הפרקטית של דרישה זו היא, אולי, השלמה עם המוות וחיוב החיים באופן המלא ביותר. אך האותנטיות המתבקשת במרד ובהכרה באבסורד שבקיום האנושי חייבת להיות גם הומניסטית, דהיינו כזו שלוקחת בחשבון את קיומו של האחר. היא אינה (רק) מתמצית במקומו הפרטי של האדם, אלא פועלת בתוך מארג יחסים מורכב ומסועף. היא יוצאת מנקודת מוצא של החוק הקיים, אך גם משתרעת מעבר אליו, אל מה שנכון שהחוק יהיה תוך הכרה מתמדת בחוסר השלמות שבחוק, בפשרות ובאיזונים שנרקמים במסגרתו.

התופעה של תיירות התאבדות מזמינה אותנו לחשוב לא רק על התאבדות ומשמעות החיים אצל האדם, אלא גם ובעיקר על מקומו בעולם: על יחסיו עם האחר (הפרטי, המשפחתי, הקהילתי והמדינתי) – האחר שמבקש להתנגד או לתמוך בבקשתו למות בארץ ובסביבה לא מוכרת; ועל חובותיו לעצמו – בשימור עצמו והאופטימיות שבקרבו; וגם על חובותיו לאחר – וביתר שאת על משמעות הציות לכללי ולחוקי המדינה, שאוסרים פרקטיקה של סיוע להתאבדות ומשקפים בזאת גם עמדה מוסרית המסתייגת ממנה, לכאורה גם בכל מקום אחר.

הספר מציע כמה נקודות מבט להתבונן על תופעה זו: יש בו מימד ערכי מוסרי, שעולה עוד בכינוי שנבחר לתופעה עצמה ושבוחן את הטיעונים המוסריים המכירים בתופעה או המתנגדים לה; עולה ממנו מימד פרטי, המתמקד באדם המבקש סיוע, ביכולתו לתכנן ולממש את תכניתו, במגבלותיו ובחולשותיו האנושיות. גם כאן, כמו בסיפורם האישי של יחידים וקרוביהם המלווים אותם, משתקפים המעגלים השונים שניזונים מההחלטה הלכאורה פרטית של אדם לממש את רצונו - אם תרצו זכותו - ואולי, כפי שהספר בוחן וטוען, את זכות הטבעית, זכות האדם למות בכבוד, ולעצב לעצמו בשליטה שהיא (כמעט) מלאה וטוטאלית של מקום, זמן ואופן פרידתו מהעולם הזה. לבסוף, ניכר בו מימד חברתי פלג – זה שקורא תיגר על נורמות מוסריות והופכן פרטיקולריות ונתונות להקשר; וגם זה שמתייחס לחברה האחרת, המתירנית והקולטת, שמאפשרת לפרט לממש את רצונו, מסייעת לו, אך גם, כפי שחושף החלק האמפירי של הספר, מעמידה אותו ואת התומכים בו ביחס של זרות וניכור, נתון לעיתים לניצול, מניפולציה ושליטה.

על אף מורכבות התופעה ורוחב הניתוח המוצע בספר ניתן לחלץ כאן מספר תובנות וטענות שישמשו חוקרים, קובעי מדיניות, קלינאים ויחידים במסלולי חייהם השונים:

האחת, כי חשוב להבחין מבחינה מוסרית ופרקטית בין סיוע להתאבדות לבין פרקטיקות אחרות, בראש וראשונה אוטונזיה (והניסיון מראה, כי המציאות רחוקה מכך), אך גם סדציה פליאטיבית, התאבדות, והימנעות מחידוש טיפול מציל חיים.

השנייה, כי לא ניתן להתבסס על המשפט הבינלאומי, החוקתי והפלילי כדי לטעון שתיירות ההתאבדות היא פרקטיקה בלתי חוקית שרשויות החוק מוסמכות להתערב בה.

השלישית, כי ההצדקות המוסריות התומכות בתופעת תיירות ההתאבדות שיסודן בזכות למות בכבוד, בזכות המוסרית לחופש תנועה ובחובה המוסרית של בני החברה המתירנית לסייע במצב של משבר הומניטארי חברתי, הן משכנעות יותר מההצדקות ההפוכות המפקיעות את התוקף המוסרי של התופעה ושנשענות על תפיסה תוצאתנית, על חוסר הרציונאליות שבהתאבדות, על ערך גוף האדם ועל החפצת תהליך המיתה ושינויו הכולל.

הרביעית, כי אין בתיירות ההתאבדות כדי לקרוא תגר או לערער אחר ריבוניותה של מדינת המקור וכי הישענות על תיאוריית הצדק של רולס או תיאוריית המוסריות המינימאלית של נייגל מספקת תמיכה חלשה, אם בכלל, בזכותה המוסרית של המדינה להתערב בתופעה זו.

והחמישית, החושפת את האבסורד שבתופעה עצמה, כי על אף הפוטנציאל שבה – זה שנטען לגביו בעוצמה רבה עד כה –לא היה בה כדי לעודד ליברליזציה במצב החוקי הנוגע לסיוע להתאבדות במדינות המקור (לכל היותר), וכי במקרים מסוימים, למשל בהתייחס למצב החוקי בגרמניה, אך גם בהיבטים חלשים יותר בבריטניה ובצרפת, תיירות ההתאבדות לא עמדה כנגד תנועה שהסיגה לאחור את הערכים והזכויות העומדות בבסיסה, במיוחד חירות הפרט והאוטונומיה שלו בכל הנוגע לסוף החיים ואפשרה הפללה של סיוע להתאבדות (בגרמניה) ודחייה של ניסיונות להתיר אותה בנסיבות מסוימות (באנגליה ובצרפת).

תובנות, טענות ומסקנות אלה נתמכות במחקר בין ועל-מדינתי זה, שנפרש על פני למעלה מארבע שנים ושביקש להאיר, לבקר, להרהר אחר תופעת תיירות ההתאבדות ולבחון את השאלות העמוקות שהיא מעלה. לכל הפחות עורר המחקר מחדש זוויות שונות אודות הדיון המוסרי על זכותו של אדם לסיים את חייו והיבטים שונים של השיח בנושא זה. כן הוא בוחן את הצורך בהסדרה הנשענת על המדינה, על חוקיה, על הפרקטיקות שבה ועל אנשי הפרקטיקה ואמונותיהם השונות. ברמה פרטית, הספר מאפשר לקורא, שניצב בפני אבסורד קיומו האנושי, להתבונן אל האבן שמתגלגלת אליו מראש ההר בכל אימת שהוא מבקש להדפה וקורא לו לרצות בה ולא לחשוש.

 

ביבליוגרפיה

Durkheim, E. (2005). Suicide: A study in sociology. London: Routledge.

Hecht, J.M. (2013). Stay: A history of suicide and the philosophies against it. Yale University Press.

Sperling, D. (2019). Suicide tourism: Understanding the legal, philosophical, and socio-political dimensions. Oxford: Oxford University Press. https://global.oup.com/ academic/ product/suicide-tourism-9780198825456?q=sperling&lang=en&cc=il

 

·       ד"ר דניאל שפרלינג, החוג לסיעוד והפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה