עלון מס' 20, מרץ 2020
בעט האקדמיה - כתב העת רפואה ומשפט, גליון מס' 51, יולי 2019

 הסדרה לטיפול הרפואי בסוף החיים דורשת הרבה יותר מחקיקה/ פרופ' מאיר ברזיס

תובנות מדיוני ועדה ציבורית לבחינת חוק החולה הנוטה למות ומניסיון להכשיר רופאים ואחיות למיומנויות טיפול בסוף החיים.

סוף החיים מלווה בעודף טיפול פולשני ובתת-טיפול מקל סבל, בדילמות ובעלויות. מאמר זה דן בהסדרה של טיפול בסוף החיים בישראל. נתאר תובנות העולות מדיוני ועדה ציבורית (הוועדה לבחינת סוגיית החולה הנוטה למות) ומפרויקט לאומי להכשרת צוותים לטיפול בסוף החיים. הוועדה הציבורית לבחינת חוק החולה הנוטה למות, שמינתה שרת הבריאות יעל גרמן, המליצה לשנות את הגדרת החולה הנוטה למות ולהרחיבה, לפשט את הליך מתן ההנחיות המקדימות ומינוי מיופה כוח, לבטל המונח של טיפול נלווה ולהשקיע בהכשרה ובתשתיות לטיפול מקל-סבל (טיפול פליאטיבי). למרבה הצער, עם החלפת הממשלה, עבודת הוועדה לא הושלמה והמלצותיה לא ייושמו. 

מנגד, תכנית לאומית להכשרת צוותים למיומנויות טיפול בסוף החיים, שהחלה בסוף שנת 2011 במרכז הארצי לסימולציה רפואית, פועלת זו השנה השמינית ברציפות, בהשתתפות של יותר מאלפיים רופאים ואחיות. הסדנאות כוללות תרגול מול שחקנים עם משוב ודיונים עשירים כקבוצות מיקוד. התכנית מניבה תובנות מאלפות על הצורך בהקשבה לחולה ולמשפחתו, בנוכחות לצידם ובמתן כבוד. עולה הצורך ביכולת התמודדות עם ספקות בעזרת חשיבה פרדוקסלית, המכילה אפשרות של התאוששות ושל קבלת הסוף גם יחד – יכולת הדורשת צניעות וגמישות מצד הרופא.

החוק מגדיר מסגרת הסכמה חברתית לעקרונות המאזנים בין ערכים, אולם הוא אינו מעניק כלים ברזולוציה מספקת ליישום בשטח. שינוי תרבותי במפגש בין טכנולוגיה לסופיוּת דורש למידה מחדש של תפקיד רופא שאינו יכול לרפא, תפקיד נטול תחושת כישלון, הממוקד בהקשבה, בהקלה ובכבוד. שינוי תרבותי זה יכול להחזיר אנושיות וכבוד במקצועות הבריאות, גם באמצע החיים במערכת עמוסה ושחוקה, טכנולוגית וממוחשבת, ממוקדת הישרדות כלכלית.

המסקנה העולה היא כי קיימת חשיבות הסדרה נוספת על החקיקה, בעיצוב מדיניות רחבה להכשרת צוותים והקצאת משאבים לתשתיות ותקנים לטיפול מקל-סבל, אגב בקרת איכות, מחקר ומעורבות ציבורית. מתן כבוד לאדם בסוף חייו יכול להביא כבוד באמצע החיים לחולים, למשפחותיהם ולצוותים המטפלים בהם.