עלון מס' 20, מרץ 2020
בראי הכנסת - חוק תיירות מרפא, התשע"ח – 2018

 חוק תיירות מרפא, התשע"ח – 2018 / עו"ד נורית דסאו

בעשורים האחרונ יםהפכה תיירות המרפא לתופעה כלל עולמית. מטרת חוק תיירות מרפא, התשע"ח – 2018 (להלן: החוק), שנכנס לתוקף ביום 29 בינואר 2019, הינה להסדיר את תחום תיירות המרפא בישראל על פי שלושה עקרונות יסוד. בבסיס עקרונות היסוד עומדת תפיסה, לפיה למדינה התחייבות מוסרית להעניק טיפול רפואי מיטבי בראש ובראשונה לאזרחי המדינה, והכרה בכך שלמערכת הבריאות הציבורית בישראל צרכים תקציביים משמעותיים:

(א) שמירה על המטופל הישראלי - קיומה של תיירות מרפא עלולה להשליך על איכות הטיפול הרפואי המוענק לחולה הישראלי במערכת הבריאות הציבורית ועל זמינותו. לכן, החוק נועד למנוע פגיעה בטיפול המוענק למטופלים ישראליים כתוצאה מתיירות מרפא;

(ב)  חיזוק מערכת הבריאות הציבורית – החוק מבקש להבטיח שהכנסות מפעילות תיירות מרפא יופנו לטובת השקעה במערכת הבריאות הציבורית, ובמיוחד לטובת השקעה בתשתיות, טכנולוגיות חדשות והגדלת זמינות כוח האדם במערכת הבריאות הציבורית;

(ג) הבטחת טיפול מקצועי ואתי לתייר המרפא – תייר, המקבל טיפול רפואי במוסד רפואי בישראל, נתקל במחסומים וקשיים רבים, עמם נאלץ להתמודד. החוק מבקש לקבוע כללים, שיבטיחו לתייר המרפא קבלת טיפול מקצועי והגון, ויסייעו להתפתחותו של הענף לאורך זמן.

החוק קובע חובת רישום של כל מי שמבצע פעולות שעניינן תיווך בין מוסד רפואי לתייר מרפא במוסד רפואי בישראל, ואיסור על עיסוק בתיווך לתיירות מרפא ללא רישום כזה ("סוכן תיירות מרפא"). מאחר וקיים חוסר איזון ביחסי הכוחות בין הסוכן ותייר המרפא, יכול וסוכן תיירות מרפא יפעל שלא למען האינטרסים של תייר המרפא, באופן שעלול להביא לפגיעה כלכלית ואף בריאותית בו. לכן, החוק קובע נורמות לפעילותם של סוכני תיירות מרפא, בהן חובת הגינות ונאמנות הן כלפי המטופל והן כלפי המוסד הרפואי, חובה למסירת מידע לתייר המרפא וחובה לשמירה על סודיות רפואית.

בנוסף, קובע החוק את התנאים בהם נדרש לעמוד מוסד רפואי המבקש לטפל בשירותי מרפא וכללים לאופן ביצוע תיירות המרפא. מטרה התנאים והכללים הינה למנוע פגיעה של פעילות תיירות מרפא באיכות הטיפול הרפואי, הניתן למטופל הישראלי ולהביא לכך שההכנסות שמקורן בתיירות מרפא יופנו לטובת מערכת הבריאות הציבורית והמטופל הישראלי. כך, מוסד רפואי לא ייתן טיפול רפואי לתייר מרפא, אלא אם עיקר פעילותו כמוסד רפואי ועיקר הפעילות במחלקה שבה יטופל התייר הם מתן טיפול רפואי למטופלים שאינם תיירי מרפא, ויש בידו להבטיח מתן טיפול רפואי נאות לתייר המרפא. על מוסד רפואי המטפל בתיירי מרפא חל איסור להעדיף תייר מרפא על פני מטופל אחר, בכלל זאת ביחס לאיכות הטיפול הרפואי, זמינות התורים במועד קביעתם, הקצאת משאבים – לרבות מטפלים ונגישות לתשתיות המוסד הרפואי - ושירותים הנלווים לטיפול הרפואי, לרבות תנאי אשפוז ושירותי מלונאות במוסד הרפואי. בנוסף, ולמוסד הרפואי תהא אחריות כוללת בכל הנוגע לטיפול הרפואי בתייר המרפא באותו מוסד, ואיכות הטיפול הניתן לתייר מרפא לא תפחת מאיכות הטיפול הרפואי המקובלת במוסד הרפואי לגבי מטופליו שאינם תיירי מרפא.

עוד על פי החוק, על מוסד רפואי המטפל בתיירי מרפא למסור למנכ"ל משרד הבריאות דיווח שנתי, הכולל מידע בדבר השירותים הרפואיים שניתנו בו לתיירי מרפא באותה שנה והיקפם יחסית לכלל השירותים שנתן. כמו כן, יימסור המוסד הרפואי על תכנית שערך בנושא ייעוד משאבים מתיירות מרפא לטובת חיזוק שירותי הבריאות, הניתנים במוסד למטופלים שאינם תיירי מרפא, לרבות התשתיות הנדרשות לשם מתן שירותים אלו.