עלון מס' 20, מרץ 2020
בעין המשפט - פיצוי חסוי בגין נזק בלתי ממוני טהור שאינו נלווה לנזק גוף

פיצוי חסוי בגין נזק בלתי ממוני טהורשאינו נלווה לנזק גוף/ עו"ד נורית דסאו

 

תביעה לפיצוי בגין סבל נפשי ועוגמת הנפש שנגרמו לתובע כתוצאה מאובדן עקבותיה של רגלו, שנכרתה על רקע מחלת סכרת, תוך אי מילוי אחר בקשתו לקחתה לצרכי קבורה עצמית הוגשה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו.[1] התובע הינו חסוי על רקע דמנציה משנת 2011, ובנו מונה לשמש כאפוטרופוס קבוע שלו. כאפוטרופוס, חתם הבן על טופס ההסכמה לביצוע הניתוח, בו התבקש שהאיבר הכרות יישמר בבית החולים על מנת שניתן יהא לקחתו לצרכי קבורה עצמית. ואולם, בבוא משפחת המנותח לבקש את הרגל הכרותה לרשותם, הסתבר כי אבדו עקבותיה.

לטענת התובע, נגרמה לו עוגמת נפש גדולה ופגיעה בכבוד, בשל העובדה שהרגל הכרותה (להלן: "הגף") אבד בשטח בית החולים ולא הגיע לקבורה בחלקת הקבר שנרכשה עבורו, בניגוד לרצונו כפי שבא לידי ביטוי בטופס ההסכמה. התובע ביסס את עילות התביעה על עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה, הפרת חוזה מול בית החולים ועל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

לטענת בית החולים בו בוצע הניתוח, מבירור שנעשה בעקבות פניית המשפחה עלה כי הגף הכרות הועבר לקבורה משותפת ובלתי מזוהה במקום לשמרו בחדר הקירור, אולם זאת בשל טעות מצד חב' קדישא, כאשר לאחר חילופי גברא של עובדי חב' קדישא בבית החולים, טיפל בגף עובד חדש שלא היה מודע להנחיות ולנוהלי העבודה המקובלים בין הפתולוגיה של בית החולים לבין חב' קדישא. חב' קדישא מצידה הכחישה את הטענה לפיה הדבר נגרם עקב טעות של אחד מעובדיה, וטענה כי הגף מעולה לא הגיע לרשותה מהפתולוגיה של בית החולים.

בית המשפט בחן תחילה האם כלל קיימת לתובע עילת תביעה בגין מפח נפש, כאשר היה במצב דמנטי ולא היה זה ביקש שמירת הגף לצורך קבורה עצמית; והאם זכותו של אפוטרופוס, לתבוע בשם חסוי, קיימת גם ביחס לנזק בלתי ממוני טהור שאינו נובע מנזק גוף או נלווה לו. בחקירתו, אישר הבן האפוטרופוס, שהתובע לא אמר לו שזו בחירתו. מעדותו עלה שבהיותו אדם מאמין אשר כל חייו שמר על אורח חיים דתי, היה חשוב לתובע שהגף ייקבר בחלקת הקבר שלו. בכך פעל למעשה על פי סעיף 67ו(ב)(2) לחוק הכשרות והאפוטרפוסות, התשכ"ב – 1962. מאידך, לטענת הנתבעים, מאחר והתובע דמנטי שנים רבות עוד קודם לניתוח, ומאחר ולא הוא שחתם על הבקשה לשמור את הגף לקבורה עצמית, ממילא לא נגרם לו מפח הנפש הנטען, אלא לכל היותר לילדיו. בית המשפט קבע, שלעובדה שלא ניתן להתרשם בצורה בלתי אמצעית מעוצמת הסבל הרגשי ושלתהייה עד כמה התובע הדמנטי אכן חווה מפח נפש, תהא השלכה על שיעור הנזק.

בהמשך פסק הדין, נקבע כי בית החולים לא עמד בהתחייבותו כלפי התובע לשמור על הגף הכרות בהתאם לטופס ההסכמה לביצוע הניתוח, ובכך הפר את חובת הזהירות, כמו גם את חובתו החוזית כלפי התובע; כי נוהג העבודה השגרתי הקיים בין בית החולים וחברת קדישא מקים חובת זהירות ישירה בין מטופלים של בית החולים לבין חברת קדישא, הגם שלא נחתמה ביניהם כל התחייבות ישירה; וכי התקיימו תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] – כלל הדבר מדבר בעד עצמו -  המעביר את נטל השכנוע על שכמי הנתבעים.

לצורך הערכת גובה הנזק התחשב בית המשפט במצבו הקוגניטיבי של התובע, המשליך על עוצמת מפח הנפש שעלול לחוש אם בכלל, ובעדות מומחה לענייני הלכה שהובא מטעם חברת קדישא, לפיה אין כל חובה הלכתית לקבור איבר מן החי, בכלל, או בהכרח בחלקת הקבר של בעליו, בפרט. בסופו של יום, פסק לתובע פיצוי בסך 40,000 ש"ח (מתוך 150,000 ש"ח אשר נתבעו).



[1]  ת"א 19067-10-16 חג'ג' ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (פורסם בנבו, 11.11.2019)