עלון מס' 20, מרץ 2020
בעין המשפט - היקפו של חיסיון פסיכולוג–מטופל

היקפו של חיסיון פסיכולוג-מטופל במסגרת תביעה אזרחית הנסמכת על החוק למניעת הטרדה מינית/ עו"ד נורית דסאו

העותרת הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בטענה שבמהלך עבודתה אצל המשיבים סבלה מהטרדות מיניות ומהתעמרות וכי עקב כך נגרם לה נזק נפשי. כמו כן, צירפה העותרת חוות דעת רפואית של פסיכיאטרית לכתב התביעה. העותרת טענה בנוסף שנזקקה לטיפול פסיכולוגי וכראיה צירפה מכתב של מכון לפסיכותרפיה המאשר כי טופלה שם. פסיכיאטר מטעם המשיבים ביקש לקבל לידיו את רישומי הפסיכולוגיות שטיפלו בעותרת, אך העותרת התנגדה לכך מטעמי חיסיון. לפיכך, פנו המשיבים לבית הדין בבקשה למחוק את הסעיפים בכתב התביעה המתייחסים לנזקים הנפשיים, ולחילופין כי יורה על גילוי המידע המבוקש. בית הדין האזורי הסתמך על פסקי דין והחלטות מהם עולה שתובע אינו יכול להישמע בטענה לפיה זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף לפני הנתבע ראיות הרלוונטיות לביסוס הגנתו, ועל היותו של חיסיון פסיכולוג-מטופל חיסיון יחסי, והורה להמציא למומחה מטעם המשיבים את רישומי הפסיכולוגיות. בקשת רשות ערעור שהגישה העותרת לבית הדין הארצי נדחתה, ועל החלטה זו והחלטת בית הדין האזורי הוגשה העתירה דנן.[1]

השופט עמית סבר שהאמירות בפסיקה, לפיהן במאזן שבין זכות הפרטיות של תובע ובין זכותו של נתבע לנהל הגנתו והאינטרס החברתי בעשיית צדק, תגבר בדרך כלל זכותו של האחרון כאשר בפני התובע תמיד שמורה האפשרות לסגת מן התביעה ולהגן בכך על פרטיותו, הן גורפות יותר על המידה ועלולות לפתוח פתח להפעלת לחצים על תובעים שיוותרו על תביעתם. אכן, בעצם הגשת התביעה יש משום ויתור מכללא של התובע על פרטיותו, אך אין להרחיק לכת ולקבוע כי כל תובע "מתפשט" מיניה וביה מכל זכות לפרטיות או לחיסיון. לעמדתו, גם כאשר מדובר בתובע, יש להפעיל את "מקבילית הכוחות", לפיה ככל שעוצמת הרלוונטיות של המסמך המבוקש גבוהה, וככל שהראייה חיונית עבור בעל הדין שכנגד, וככל שלא ניתן להשיג ראיות חלופיות – יינתן לכך משקל בהחלטת בית המשפט האם להורות על הסרת החיסיון. יישום ראוי של "מקבילית הכוחות" בנסיבות דנן, מביא לעמדתו לכך שיש מקום להתערבות בהחלטות בית הדין לעבודה.

השופט עמית סבר שהנחת היסוד של בתי הדין, לפיה לא יכלה להיות מחלוקת שרישומי הפסיכולוגיות הם רלוונטיים, שנויה במחלוקת. בעוד שטיפול פסיכולוגי ניתן לשם הטיפול, חוות דעת פסיכיאטרית מוגשת לבית המשפט על מנת לקבוע, בין היתר, אבחון, אחוזי נכות או צרכי טיפול, וברגיל הפסיכיאטר אינו נדרש ברגיל לרבדים האישיים-רגשיים שניזוק חושף בפני הפסיכותרפיסט.

על פי נוסחת האיזון בסעיף 50(א) לפקודת הראיות, הסרת החיסיון תיעשה רק במקרה בו "הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". במקרה דנן, בהינתן שחוות הדעת הפסיכיאטרית מטעם העותרת אינה נסמכת על רישומי הפסיכולוגיות, השופט עמית לא ראה כל סיבה בגינה יש לחשפם בפני הפסיכיאטר מטעם המשיבים, שיכול גם הוא להסתמך על אותם מסמכים עליהם נסמכה, כפי שנעשה בשגרה בכל תיק נזיקין. ודוק, הדברים יפים עוד יותר כאשר מקור התביעה בטענה לעבירת מין וכאשר המדובר בהליך אזרחי בו מול החיסיון והזכות לפרטיות של המתלוננת לא ניצב האינטרס של נאשם למשפט הוגן.

השופט שטיין הסכים עם פסק דינו של השופט עמית, אולם הסתייג מאופן הגדרת כללי החיסיון על פיהם על בית המשפט להכריע בסוגיה. לעמדתו, אין לשנות את העיקרון המנחה "תבעת-גילית" לפיו תובע המבקש לבית המשפט להושיט לו סעד מוותר מכללא על כל טענה בדבר חיסיון או סודיות שקבלתה עלולה לסכל את קביעת העובדות השייכות לעניין. עם זאת, יש לסמן בבירור את גבולות העיקרון ובהתבסס עליהם להגדיר באופן ברור גם חריגים לו. במקרה זו מציע השופט שטיין לקבוע חריג לפיו בהיעדר נסיבות חריגות אין לשלב מידע אודות טיפול פסיכולוגי אותו קיבל תובע בקביעת נכות פסיכיאטרית על ידי פסיכיאטר, כאשר בעל דין המבקש לסטות מכך יידרש להוכיח את נחיצות המידע להערכה הפסיכיאטרית. החריג אמנם מושתת על "מקבילית הכוחות", אך זו מהווה הרציונל העומד מאחורי החריג, ולא החריג עצמו, והפעלתו אינה מצריכה איזוני אינטרסים למיניהם.

הוחלט בפסק דינו של השופט עמית לקבל את העתירה, לבטל החלטות בית הדין האזורי והארצי ולא למסור הרשומות הפסיכולוגיות לפסיכיאטר מטעם המשיבים.



[1] בג''ץ 1347-18 פלונית ה' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (פרסם בנבו, 23.7.2019).