עלון מס 19, מרץ 2019
ביו-אתיקה ורב-תרבותיות

סיום החיים, דתיות וחילוניות / רותם ויצמן

 

השאלה, האם אדם סובל רשאי לקצר את חייו? היא שאלה עתיקת יומין ונדונה עוד מימי אפלטון וסוקרטס. אפלטון[1] סבר שאין להשאיר נכים בחיים. באופן דומה, סוקרטס ראה במחלה קשה ובסבל עילות סבירות שלא להותיר אדם בין החיים. מאז התרחבו הדיונים בנושא מורכב ורגיש זה, והושפעו מגורמים רבים, ביניהם התרבויות השונות.

היהדות, לדוגמה, מאדירה את ערך החיים, הנמצא מעל לכל הערכים האחרים (בר-אילן, 2003). לפיכך, קיימת העדפה ברורה להאריך חיי אדם בכל מצב, גם כשהדבר פוגע באיכות חייו.[2] באופן דומה, דת האסלאם תופסת את החיים כערך עליון, ולכן רואה בהמתת חסד אקטיבית כאמצעי בלתי ראוי וכפעולה אסורה.[3] בכל הגישות הדתיות, ניתן לראות כי האל הוא מעניק את החיים ומשמעותם, ולכן הוא שיחליט על האופן והעיתוי של סיום חיי אדם.

תהליך הקידמה הרפואית והטכנולוגית הוביל ליכולת להאריך החיים. יחד עם זאת, הארכת החיים לא לוותה תמיד בשמירה על איכותם ופעמים רבות לוותה בפגיעה משמעותית באיכות החיים ובהידרדרות תיפקודית, נפשית וחברתית של מטופלים בשלבי סוף החיים. דבר זה מעלה ביתר שאת את שאלת האוטונומיה בסוף החיים והאופן הראוי לסיימם. למרות שרוב הדתות גורסות כי לא נתונה לאדם הזכות לסיים את חייו, עדיין מתקיים שיח ער בנוגע לשאלות של סיום החיים, בשל המתח הקיים בין איכות חיים לאריכות ימים.

בטרמינולוגיה של סיום החיים קיימים שלושה מושגים הנמצאים בשימוש - המתת חסד אקטיבית, התאבדות בסיוע רפואי והימנעות מטיפול מאריך חיים או מניעת טיפול (או הפסקתו).

המתת חסד אקטיבית - לפי ג'יימס רייצ'לס (Rachels, 1975), בהמתת חסד אקטיבית הרופא מבצע פעולה פוזיטיבית המביאה למותו של החולה. לדוגמה: רופא המזריק לגופו  של חולה סרטן חומר קטלני גורם למותו של החולה באופן ישיר. בבלגיה ובהולנד חוקקו חוקים המאפשרים המתת חסד אקטיבית (Bilsen, 2007). 

התאבדות בסיוע רפואי - המטופל נוטל את חייו בעצמו, באמצעות כדורים שהרופא רושם לו. לדוגמה: הרופא רושם את הכדור הקטלני למטופל, הבולע אותו ללא עזרת הרופא. קרייג פטרסון (Paterson, 2003) מציין במאמרו, כי ישנם הוגים הטוענים שכדי שרופא יסייע בהתאבדות לא צריכה להיות לרופא כוונה שהחולה ימות, אלא הכוונה צריכה להיות של החולה עצמו. החוקים שנחקקו במדינות וושינגטון ואורגון מאפשרים את סיום החיים בצורה זו (Steinbrook, 2008).

הפסקת טיפול ומניעת טיפול - המוות מתאפשר כאשר המטופל אינו מקבל טיפול רפואי המאריך את חייו. חלק מדינות העולם מאפשרות לחולה לסיים את חייו על ידי הפסקת טיפול רפואי או מניעתו. בישראל ישנה הבחנה בין זכותו של החולה לבקש הפסקת טיפול ובין זכותו לבקש להימנע מקבלת טיפול.

בגישה החילונית ההומניסטית, השמה את האדם במרכז, האדם מקבל את ההחלטות בנוגע לחייו. לפי גישה זו, ניתן לראות שהמתת חסד אקטיבית והתאבדות בסיוע רפואי אינם מחוץ לתחום המותר, והם עולים על סדר היום ובהתקיים נסיבות מסויימות ניתן יהיה ליישמם. לדוגמה, בשוויץ המתת חסד אקטיבית מותרת על-פי החוק. אנשים מכל העולם מגיעים למכונים המאושרים בשוויץ, לצורך מימוש רצונם לסיים את חייהם בדרך זו. בארצות הברית, לדוגמה, המתה בסיוע רפואי מקובלת במספר מדינות, כדוגמת וושינגטון ואורגון. רופא מפורסם שהשתמש בפרקטיקה של התאבדות בסיוע רפואי ושל המתת חסד אקטיבית, כדרך טיפול בחולים בסוף חייהם בארצות הברית, היה ד"ר ג'ק קבורקיאן, שסייע לאנשים שטענו שמותם עדיף מחייהם.[4]

במדינת ישראל החקיקה אוסרת על כל סוגי המתות חסד, למעט המתת החסד פאסיבית (הימנעות ממתן טיפול מאריך חיים) (חוק החולה למות, התשס"ו - 2005), וזאת רק בהתקיים תנאים מסויימים. עמדת ההלכה ניכרת בקביעת ההסדר המשפטי של מתן טיפול בסוף החיים בישראל. על אף הלכות, כמו: הסרת המונע, דהיינו הסרה של גורם המעקב באופן מלאכותי את סיום החיים, עדיין ההלכה המקובלת שלא ניתן לנתק ממכונת הנשמה, גם במקרה בו ניתן היה להימנע מלחבר את החולה מלכתחילה. כלומר, ההסדר החל כיום אינו מאפשר המתה בסיוע רפואי ולא המתה אקטיבית, כולל ניתוק ממכשירים.

דת האסלאם אינה מאפשרת, בדומה ליהדות, המתה בסיוע רפואי או המתת חסד אקטיבית. האסלאם מתבסס על האמירות הבאות "אל תהרוג את עצמך, כי אלוהים הוא הרחום ביותר"[5] ו"אל תיקח את החיים שאלוהים ברא כקדושים".[6]

במחקר שנעשה בישראל, גרמניה וארצות-הברית (Schweda, Schicktanz, Raz, & Silvers, 2017), נמצאו הבדלים בין הגישות של האוכלוסייה הדתית לאוכלוסייה החילונית. ההבדלים המשמעותיים נמצאו בעיקר בנוגע לסדר הקדימויות הערכי: האוכלוסיה הדתית הכתירה את ערך החיים כערך הראשון במעלה, בעוד האוכלוסיה החילונית היתה הטרוגנית הרבה יותר. בעוד הרצון האלוהי היווה את הגורם המכריע בקבלת החלטות של האוכלוסיה הדתית, הרי שבאוכלוסייה החילונית המחויבות לאחר והצורך לעזור לו ככל הניתן, היוו גורמים מכריעם בקבלת החלטות הנוגעות לקבלת החלטות בסוף החיים ולהמתת חסד אקטיבית. במחקר זה ניתן לראות שההשפעה הדתית הייתה גדולה יותר בישראל מאשר בארצות הברית או בגרמניה. בארצות הברית ההשפעה הדתית הייתה נמוכה ובגרמניה מה שהשפיע על היחס לסוגי המתות החסד השונות היה, בין היתר, ההשפעה של ההיסטוריה הנאצית.

קאמבפל (Campbell, 1992) מציין במאמרו את ההשפעה הרבה שיש לדת ולסביבה על ההחלטות והרצונות בנושא סוף החיים. הוא מדגיש כי בחברה פלורליסטית ניתן לראות את השוני בערכים וברצונות בסוף החיים בעקבות אמונה דתית. לכן, ניתן לראות את ההשפעה הרבה של הדת על האדם בנושא המתות חסד, וככל שהאדם דתי יותר, כך הוא הולך יותר לפי דתו ויבקש שגם סביבתו תפעל בהתאם. לעומת זאת, תפיסה השמה את האדם במרכז ומדגישה את חופש הבחירה והאוטונומיה, תכוון להדגשת איכות החיים ולכך שאדם יכול להחליט שהוא רוצה לסיים את חייו, גם אם זה אומר שיבצע פעולה אקטיבית לסיום החיים.

מדינת ישראל, המורכבת מאוכלוסיה הטרוגנית מההיבט הדתי, כמו גם מהיבטים אחרים נוספים, הקונפליקט של סוף החיים כרוך במתח רבה. מודעות לקונפליקט זה הינה חשובה ביותר, בעיקר לצוותי הרפואה המטפלים בחולים בסוף חייהם ובני משפחותיהם. מטפלים נדרשים להתייחס למטופל בהתאם לצרכיו, ערכיו ותפיסותיו הייחודיים, ובאופן התואם את דתו ותרבותו.

 

ביבליוגרפיה:

  • בר-אילן, י'. (2003). החולה הנוטה למות: הרקע ההלכתי, דו"ח שטיינברג והשיח הביו-אתי בישראל, הרפואה, כרך 142(ז'), 558-562.
  • הלשכה לאתיקה (2005), האכלה מלאכותית של חולה הנמצא במצב וגטטיבי קבוע – נייר עמדה, זמן הרפואה, 62. הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"א–2011 חוק החולה הנוטה למות (תשס"ו), רשומות - ספר החוקים של מדינת ישראל.

  <http://www.health.gov.il/Download/pages/DOA0106.pdf>

  • Bilsen, JVander Stichele, RBroeckaert, BMortier, FDeliens, L., (2007). Changes in Medical End-of-Life Practices During the Legalization Process of Euthanasia in Belgium, Soc Sci Med, Vol. 65(4), 803-808.
  •  Religious Ethics and Active Euthanasia in a Pluralistic Society. Kennedy Institute of Ethics Journal 2(3), 253-277. Johns Hopkins University Press. Retrieved October 3, 2018, from Project MUSE database.
  • Paterson, C., (2003), On Clarifying Terms in Applied Ethics Discourse: Suicide, Assisted Suicide, and Euthanasia, International Philosophical Quarterly, Vol. 43(3-171), 351–358.
  • Rachels, J., (1975). Active and Passive Euthanasia, The New England Journal of Medicine, Vol. 292, 78–80.
  •  Beyond cultural stereotyping: views on end-of-life decision making among religious and secular persons in the USA, Germany, and Israel. BMC Medical Ethics, 18, 13. http://doi.org/10.1186/s12910-017-0170-4
  • Steinbrook, R., (2008). Physician-Assisted Death – From Oregon to Washington State, The New England Journal of Medicine, Vol. 355(24), 2513-2515.


[1] אפלטון, המדינה, 405 ,3

[2] כדוגמה לכך יש את ההערה של פרופ' שטיינברג בוועדת חוק החולה הנוטה למות שטוען שיוצאים מנקודת הנחה שכל אדם רוצה לחיות לא משנה מה, בין היתר כי ביהדות ערך החיים הוא מעל הכול.

[3] קוראן: 43 – "אנו נותנים חיים וגורמים למוות, ואלינו אתם תחזרו".

[4] Michigan: Kevorkian Makes the Ballot.The New York Times .July 9, 2008

[5] הקוראן 4:29

[6] הקוראן 6:151