עלון מס 19, מרץ 2019
ביו-אתיקה בראי הדת

 קבלת שכר טיפול רפואי במשפט העברי/ מאיר דובדבני

באחד מדיוננו בעבר עסקנו במקורה, בתוקפה ובהיקפה של חובת מתן טיפול רפואי במשפט העברי. שלושה מקורות מרכזיים הוצעו לחובת הטיפול הרפואי:

א.      השבת אבידה – כשם שחובה על האדם להשיב אבידה ממונית לבעליו כך קיימת חובה להשבת בריאותו.

ב.      לא תעמוד על דם רעך – החובה להציל חבר מסכנת חיים

ג.        וחי אחיך עמך – חובת מתן עזרה לזולת על מנת למנוע ממנו נזק כלכלי או בריאותי.

 

יהא מקורה של חובה זו אשר יהא, הרי שמדובר על מצווה בעלת תוקף מחייב.

ככלל, במשפט העברי קיים איסור על מתן שכר לקיום מצווה. איסור זה נלמד בדרשת חז"ל על הפסוק בו מצוטט משה רבינו בדבריו אל עם ישראל - "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלוהי" ודורשים חז"ל שכפי שמשה מסר את המצוות בחינם וללא שכר כך כל מי שמקיים מצוות אלו צריך לעשות זאת ללא שכר. לאור העובדה שמתן טיפול רפואי הינו בגדר מצווה, הרי שעולה השאלה כיצד ניתן להצדיק מתן שכר על טיפול רפואי של רופא, שהרי הטיפול מהווה מצווה אשר אסור לקבל עליה שכר?

ר' משה בן נחמן (הרמב"ן), מגדולי חכמי ספרד במאה ה-13, שהיה רופא במקצועו, והתייחס באופן נרחב לרפואה ביהדות, כתב כי אמנם "שכר החכמה והלימוד – אסור", אך "שכר הטרחה והבטלה – מותר". יש להסביר מהי האבחנה בין שני סוגי התשלומים ומהי ההצדקה לאבחנה זו?

שכר החכמה והלימוד הוא השכר על הריפוי עצמו, כלומר על שיקול הדעת המקצועי של הרופא ועל העצה הטובה שהיא היא שגורמת באופן ישיר את הריפוי. לעומת זאת, שכר הטרחה והבטלה הוא גילום כל ההוצאות הנוספות הכרוכות במתן העצה הטובה דוגמת דמי הנסיעות של הרופא למרפאה ("טורח"), או עצם השקעת הזמן הכרוכה בטיפול בה יכול היה הרופא להרוויח במידה והיה עושה משהו אחר ("בטלה").

עם זאת, יש להדגיש כי גם הרמב"ן הבהיר כי במידה והרופא והחולה התנו במפורש ביניהם את הטיפול בתשלום מסוים, הרי שהחולה מחויב לשלם לו שכר זה.

כיום, יש רופאים הגובים שכר גבוה בעד מתן שירותי הרפואה, ולכאורה קיימת סתירה לעקרון המבחין בין שכר בטלה לשכר חכמה ולימוד. עם זאת, ניתנו לכך מספר הסברים ההולמים את עקרונות ההלכה שפירטנו לעיל:

  1. בתקופה המודרנית, מקצוע הרפואה הינו מקצוע קבוע והעוסקים בו עושים זאת במשרה מלאה וכמסלול חיים בלעדי. בדרך כלל עוסקים ברפואה אנשים בעלי כישרונות גבוהים אשר במידה ולא היו עוסקים ברפואה היו מתפרנסים יפה מאוד במקצועות אחרים אשר היו בוחרים לעסוק בהם. לפיכך, יש לראות את התשלום כ"שכר בטלה" על כך שלא בחרו לעסוק במקצועות אחרים.
  2. בהמשך לכך, יש אף כאלו שהגדירו ב"שכר הטרחה" גם את עלות וזמן לימודי הרפואה וההתמחות הכלולים בהכשרת הרופא. 
  3. גבולות אחריותו של הרופא רחבות מאוד כיום והוא חשוף באופן קבוע לתביעות מצד המטופלים על החלטותיו. לאור זאת, ניתן להצדיק את מתן התשלום לטיפול כמעין "דמי ביטוח" המיועדים לרופא. יתרה מזו, לא ראוי שיווצר מצב שבו העיסוק ברפואה ידרוש הוצאות בלבד (במצב של טיפול לקוי) ללא הכנסות.
  4. מקצוע הרפואה הינו מקצוע חיוני לכל חברה. אי אפשר לקיים חברה מתוקנת ללא קיומם של רופאים. ממילא, גם מבלי שהתנה על כך במפורש, מקבל על עצמו כל אזרח את התשלום שיידרש לשלם על שירותי הרפואה ויש לראות בכך "התניה מכללא" – כלומר התניה קבועה ועומדת גם מבלי שנאמרה במפורש. כפי שראינו, במידה וקיימת התניה כזו בין הרופא לחולה, הרי שמותר לקבל תשלום. 
  5. בדומה לכך, יש אשר הרחיבו אף יותר וטענו שהשינוי במקצוע הרפואה בתקופה המודרנית, העיסוק בו באופן קבוע ומלא, והצורך החיוני של כל חברה בכך, הביא לראות בכך "תקנת הציבור" אשר יש בכוחה לגבור על האיסור הכרוך בכך.

יש להבהיר שעל אף ההיתרים הרבים שנמצאו לכך בהלכה והעובדה ש"בשורה התחתונה" ניתן להצדיק את השכר הגבוה של הרופאים, הרי שעדיין יש חשיבות רבה לשיח ער ולדיון בנושא. זאת, בעיקר לשם הדגשת הצורך בתודעת שליחות ומצווה, שתמלא את רוחו של הרופא, ולא שיראה בה כמקור הכנסה בלבד.