עלון מס' 17, ספטמבר 2017
ביו-אתיקה בראי הדת - תרומת איברים חיוניים

קריאה לשיח ציבורי והלכתי הגון בנושא תרומות איברים חיוניים / עירית עופר שטרק.

לאחרונה פורסם סרטון במסגרת פרויקט "שו"ת התאגיד" מטעם תאגיד השידור הישראלי, בו מציג הרב יצחק גבאי תשובה הלכתית בעניין תרומות איברים חיוניים. הצגת התשובה היא מגמתית ומקוממת. מתוך מגוון קולות המצויים במסורת ההלכה, בוחר הרב גבאי להאדיר את קולם של הפוסקים המתנגדים להשתלת איברים חיוניים וקורא שלא לחתום על כרטיס אדי. בכך הוא מצטרף למגמה הרווחת בשיח הציבורי, של גיוס ההלכה היהודית לצדם של המתנגדים לתרומות איברים חיוניים ומניעת אפשרות להצלת חיים של חולים הממתינים להשתלה.

מגמת ההתנגדות הדתית להשתלות איברים זוהתה במחקר כגורם מרכזי המשפיע על שיעור תרומות האיברים הנמוך במדינת ישראל ביחס לעולם. הדבר בא לידי ביטוי במקרים של בני משפחות המסרבים לתרום איברי יקיריהם בנימוק שהדבר אסור על פי ההלכה, בחלק מהמקרים אף חרף העובדה שהתורם עצמו הביע רצונו לכך בחייו באמצעות חתימה על כרטיס תורם.

אכן, הקול שבחר הרב גבאי להציג קיים במסורת ההלכה. בקרב גדולי הפוסקים של  היהדות (החרדית בעיקר) במאה העשרים, ניתן למצוא מתנגדים נחרצים לתרומות איברים חיוניים. אולם, הצגת עמדה הלכתית זו ללא הצגת מקורות הרקע ההלכתיים, הסבר שיקולי הפסיקה הניצבים בתשתיתה, והצגת העמדות האלטרנטיביות המצויות בשיח ההלכתי, היא חסרה, מבלבלת ומטעה את הציבור הרחב!.

מן הראוי כי דיון הלכתי כן בסוגיית השתלות איברים חיוניים ייפתח בהצגת הדיון התלמודי הקלאסי בנושא קביעת רגע המוות, עליו מסתמכים כלל הפוסקים המודרניים כתקדים הלכתי להכרעתם ההלכתית בעידן החדש בנושא השתלות איברים. בדיון התלמודי מוצגת מחלוקת באשר לאיבר שהפסקת פעילותו קובעת את המוות: לפי דעה אחת החוטם קובע את המוות ולפי דעה אחרת הלב. בסיום הסוגיה קובע רב פפא כי כולם מסכימים שכאשר בדקו את החוטם ומצאו שפעילות הנשימה חדלה, הרי ניתן לקבוע שהאדם מת. כלומר מסקנת פשט הסוגיה התלמודית הינה שהפסקת הנשימה מהווה תנאי מספיק לקביעת רגע המוות.

 

בניגוד להבנה זו, היו שהציעו שבדיקת החוטם הנזכרת בתלמוד נצרכה רק כבדיקה מחמירה, בנוסף לבדיקת הלב, שהפסקת פעילותו מהווה תנאי הכרחי לקביעת רגע המוות. מובן כי מדובר בבחירה פרשנית החורגת מהבנת פשט הסוגיה. חשוב שהציבור יכיר זאת. לצד הבחירה הפרשנית הזו,   מעניין להיווכח במכלול שיקולים מטה-הלכתיים וחוץ הלכתיים, המשפיעים על ההכרעה ההלכתית האוסרת השתלות איברים, וביניהם: דחיית ממצאי המדע המודרני ודבקות בידע המדעי של חז"ל, חשדנות בממסד הרפואי בכלל וברופאים המשתילים בפרט, תפיסה נטורליסטית הרואה בשלילה כל התערבות בבריאה ועוד. מובן כי שיקולים אלו מבטאים תפיסות עולם אידאולוגיות וערכיות של הפוסקים, וככאלה ניתנם לביקורת ערכית. גם הכרת נתונים אלו חשובה מאוד לשיח ציבורי כן.

זאת ועוד, לצד הכרת מקורות הרקע ההלכתיים ושיקולי הפסיקה של המתנגדים להשתלות האיברים, חשוב להציג לציבור הרחב גם את עמדות גדולי הפוסקים המתירים ואף מעודדים תרומות איברים! מדובר בפוסקים הסבורים שהפסקת הנשימה מהווה תנאי הלכתי מספיק לקביעת רגע המוות (מסתמכים על פשט סוגית התלמוד ביומא), ובהסתמך על קביעת המדע המודרני, לפיו מות גזע המוח מעיד על הפסקה בלתי הפיכה של פעילות הנשימה, הם קובעים כי מות המוח מעיד בהכרח על מות האדם. לכן, לא רק שתרומות איברים מותרת, אלא היא אף מהווה מצווה גדולה, ויש אומרים חובה של ממש!.

הדברים הבאים של הרב שלמה גורן ממחישים רעיון זה באופן ממצה:

כאשר קיימת לפנינו בעיה של הצלת חיי אדם אחר ע"י השתלת כבד, לב או כליות, בוודאי שדי במות של המוח כדי לקבוע את מותו של התורם ולהתיר הוצאת איברים ממנו [...]  העיקר בזה [...] הוא משום דכתיב 'וחי בהם' ולא שימות בהם" [...] שלא יוכלו לבוא בשום עניין לידי מיתה בגלל שמירת התורה והמצוות [...] לכן בנוגע להשתלת איברים חיוניים, מכיון שבידינו להציל חיי אדם שהוא חולה אנוש ע"י ההשתלה, ומצד אחר התורם הוא במצב שעפ"י ההלכה הברורה דינו כמת [...] אין להחמיר עליו ולחשוש שמא עדיין לא מת. כי החומרא היא הפקרת חייו של החולה המחכה להשתלה, ועל זה נאמר "לא תעמוד על דם רעך" [...] לכן אין למנוע את השתלת הכבד או הלב בגלל חששות בלתי הלכתיים [...] זאת ההלכה הברורה הנראית לפי עניות דעתנו בסוגיא זו, ואשר בכוחה להוכיח קבל עם ועולם שהכתוב "וחי בהם" מתגשם להלכה ולמעשה (גורן, גבול החיים על פי ההלכה).

מדברי הרב גורן מובן גם כי היתר נטילת איברים חיוניים להשתלה אינו מבוסס על תפיסה ערכית המתירה לקצר את חיי התורם למען הצלת חיי המושתל, כפי שמשתמע מדברי הרב גבאי ("נתינת כח למוסר האנושי- הרגשי , אשר מסוגל לטול חיי אדם - המתת חסד, כשניכר שהוא עומד למות בקרוב וזאת כדי להציל אדם אחר שיכול אולי להבריא). הצגה כזו של עמדת המתירים להשתיל לב הינה מגמתית ואינה הגונה! הרי איש לא חשב להתיר נטילת איברים חיוניים להשתלה בטרם נקבע מות התורם. ההפך, בסיס ההיתר ההלכתי להשתלות איברים חיוניים, הינו הכרה בקריטריון המוות המוחי, המאפשר לקבוע את המוות עם מות המוח בשעה שהלב עדיין פועם. ומרגע שנקבע המוות וניתן להציל איברים, יש אומרים, צומחת אף חובה לעשות זאת למען הצלת חיים של חולים הממתינים להשתלה.

אין זה הוגן להציג עמדה הלכתית אחת בשם מסורת הלכתית ענפה ומסועפת. השיח ההלכתי מגוון ומורכב, ומן הראוי שכלל הקולות יישמעו בשיח הציבורי. על אחת כמה וכמה כשמדובר בנושא כה מהותי, של הצלת חיים.