עלון מס' 17, ספטמבר 2017
בעין המשפט - הנגשה לשונית

הנגשה לשונית במרכזים הרפואיים/ נילי קרקו-אייל. 

בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהונחה לאחרונה פתחו של בית המשפט המחוזי מרכז- לוד - ת"צ 2211-09-14 טמנו ואח' נ' שירותי בריאות כללית- העלתה לדיון את הסוגיה של הנגשה לשונית של שירותי בריאות בישראל למי שאינם דוברים את השפה העברית [1]. 

המבקשים שעלו לישראל מאתיופיה בשנים 1990-1991, המבוטחים בביטוח בריאות באמצעות קופת חולים כללית, טענו כי המשיבה אינה מנגישה את שירותיה מבחינה לשונית, ללקוחותיה שארץ מוצאם היא אתיופיה, והם אינם דוברים את השפה העברית. המבקשים הוסיפו וטענו כי מאחר שהם אינם דוברים את השפה העברית, הם מתקשים לקבל טיפול רפואי מהקופה. באופן ספציפי יותר טענו המבקשים כי הם אינם יכולים לתאם תור לרופא או למרפאת האחיות מאחר שאין מענה לתיאום תורים בשפה האמהרית, והם צריכים לבקש מבני משפחה לקבוע עבורם את התור, או להגיע לצורך זה למרפאה. כי הם נזקקים לליווי מי מבני משפחתם בהגיעם למרפאת הקופה לצורך תרגום (דבר הפוגע בפרטיותם). כי במקרים שבהם הגיעו ללא ליווי כאמור הם נזקקים לשירותי המגשרת הלשונית האחת הנמצאת בסניף הקופה, אך לרוב היא אינה פנויה. במקרה זה התקשורת עם אנשי הצוות הרפואי כמעט בלתי אפשרית, לא ברור להם אם הצוות הרפואי הבין את תלונותיהם, והם אינם מבינים את ההסברים שניתנים להם, אם בכלל, ומהו הטיפול המומלץ להם. כך הדבר גם לגבי מרפאות מומחים [2].

בבקשה טענו המבקשים כי עניינם בא בגדר פרט 7 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 [3], ולפיו ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית בתביעה בעילה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 [4]. בהמשך לכך, טענו המבקשים כי בהתנהלות המשיבה יש משום הפליה לפי חוק איסור הפליה. עוד הוסיפו וטענו כי בהתנהלותה הפרה המשיבה את  סעיפים 4, 5, 13, 14, 17 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 [5], ופגעה בזכותם לשוויון לפי סעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו [6].

את טענת ההפליה, שהייתה הטענה העיקרית עליה נסמכו המבקשים, ביססו האחרונים על סעיף 3 (א) לחוק איסור הפליה, הקובע כי מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, בין השאר מחמת גזעו או ארץ מוצאו של אדם. בצידה של הוראה זו הצביעו המבקשים על סעיף 4 לחוק זכויות החולה האוסר על הפליה בין מטופל למטופל מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטייה מינית, גיל או מטעם אחר [7].

אף שבית המשפט סבר שהפליה של בני העדה האתיופית שמקורה בקשיי שפה מהווה משום הפליה מחמת גזעם ובשל ארץ מוצאם, הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית נדחתה.[8] בדחותו את הבקשה הסביר בית המשפט כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח במידה הנדרשת לשלב של בקשה לאישור תובענה כייצוגית, כי קיימת אפשרות סבירה לכך שהמחלוקות בינם לבין המשיבה יוכרעו לטובתם.[9]

למסקנה זו הגיע בית המשפט לאחר שמצא שהמשיבה מנגישה מבחינה לשונית את שירותיה לבני העדה האתיופית. מסקנה זו התבססה על הממצאים הבאים, שהונחו בפני בית המשפט: לרשות מטופלים יוצאי אתיופיה שאינם דוברים עברית ברמה מספקת, עומדת האפשרות לשוחח עם נציג שירות טלפוני בשפה האמהרית, לקבוע תור ולקבל מידע; בעת הביקור במרפאה יכול המטופל להסתייע בשירותי המגשרים התרבותיים הקיימים בסניפי הקופה בהם יש ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה; לרשות המטופל ולרשות הרופא המטפל עומדת האפשרות להתקשר למוקד תרגום, במהלך הטיפול עצמו, ולהסתייע בשירותי תרגום סימולטאני מאמהרית לעברית – עבור המטופל, ולהפך - עבור הרופא המטפל; במקרים שבהם הדבר נדרש ואפשרי, ניתן להסתייע בשירותי תרגום של אחד מעובדי הקופה הדובר את השפה האמהרית; לבסוף, חלק מהמטופלים מבכרים כי ייכנס עימם לרופא בן משפחה מלווה, וזה מספק את שירותי התרגום הנדרשים.

נוכח מסקנה זו סבר בית המשפט כי המבקשים כשלו גם להוכיח שאיזה מהעילות האחרות שלהן טענו התקיימו. [10] כאמור, כל אלה הובילו את בית המשפט למסקנה כי יש לדחות את הבקשה לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית. 

הבקשה שהונחה לפתחו של בית המשפט מבטאת מקצת מהקשיים שמעוררת הסוגיה של הנגשה לשונית של שירותי בריאות לקבוצות אוכלוסיה שאינן דוברות את השפה העברית.

מדינת ישראל היא מדינה רב- לשונית. עברית, ערבית, רוסית, אמהרית, אנגלית, צרפתית ושפות רבות נוספות משמשות בה בערבוביה. יתרה מכך, לעיתים קרובות העברית אינה שגורה בפיהם של הדוברים שפות אלה וחלקם אף אינם דוברים עברית כלל. עבור אלה המפגש עם מערכת הבריאות בישראל צפוי להיות מורכב. לקשיים הפיזיים, הנפשיים והבירוקרטיים המלווים ברגיל כל אדם הזקוק לטיפול רפואי, מתלווים במקרים אלה קשיי תקשורת. אלה באים לידי ביטוי בחוסר יכולת לקרוא או להבין טפסים מנהלים או רפואים, בקושי להתמצא במרחב הרפואי, ויותר מכל בקושי להחליף מידע עם המטפל.  

מצב דברים זה מעורר מספר שאלות: האם למטופל הזכות לדבר, לקרוא ולקבל מידע בשפה המובנת לו ומה מקורה החוקי של זכות  זו? האם העלויות הכרוכות בהנגשה לשונית של מערכת הבריאות יעילות וככאלה מוצדקות? ועל מי מוטלת החובה להנגיש את מערכת הבריאות למטופלים שאינם דוברי עברית (אם אכן חובה כזאת קיימת) - על משרד הבריאות או על קופות החולים ועל המוסדות הרפואיים? מהו הסעד הנתון למטופל ששירותי הבריאות לא הונגשו לו בשפתו?

החוקים העוסקים בזכויות הפרט לטיפול רפואי ובזכויותיו בעת קבלת טיפול רפואי- חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד- 1994 [11] וחוק זכויות החולה- אינם קובעים מפורשות כי לאדם הזקוק לטיפול רפואי הזכות לקבל שירותים בלשון המובנית לו ולתקשר עם הסובבים אותו בלשון השגורה בפיו. 

אף על פי כן, מספר הוראות חוק בחוק ביטוח בריאות ממלכתי ובחוק זכויות החולה מלמדות כי לחולה הזכות לקבל שירותים רפואיים בשפה המובנת לו. סעיף 3 (א) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי קובע כי כל תושב זכאי לשירותי בריאות לפי חוק זה. סעיף 3 (ד) לחוק זה קובע כי שירותי הבריאות הכלולים בסל שירותי הבריאות ינתנו בישראל באיכות סבירה. כל אחד מסעיפים אלה ושניהם יחדיו מספקים מקור חוקי לזכות להנגשה לשונית. קשיי שפה מוזכרים בספרות כאחד החסמים למיצוי זכויות על ידי פרטים [12]. בהמשך לכך, ניתן לטעון כי הזכות להנגשה לשונית של מערכת הבריאות מהווה חלק בלתי נפרד מהזכות לקבל שירותי בריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. בהעדר הראשונה נשמט לא אחת הבסיס ליכולתו של הפרט לממש את השניה. זאת ועוד, כפי שנראה בהמשך קשיי תקשורת בין המטפל למטופל פוגעים, לא אחת, באיכות הטיפול הרפואי הניתן למטופל. החובה לספק לפרטים שירותים רפואים מונגשים לשונית נגזרת, אם כך, גם מהחובה לספק לפרטים שירות רפואי באיכות סבירה, הקבועה בסעיף 3 (ד) לחוק.

חוק זכויות החולה מספק אף הוא מקור חוקי לזכות להנגשה לשונית. סעיף 4 (א) לחוק אוסר על הפליית מטופלים על ידי מוסד רפואי בין השאר מחמת גזע, לאום, ארץ מוצא וכיוצא באלה. כאמור, העדר נגישות לשונית יוצר חסמים למיצוי זכויות על ידי פרטים. התוצאה צפויה להיות אי שוויון בקבלת שירותים רפואיים.- פרטים שאינם שולטים בשפה העברית יתקלו בחסמים לשונים למימוש זכותם לטיפול רפואי, לעיתים עד כדי שלילתה לחלוטין, בעוד אלה הדוברים את השפה העברית על בוריה לא יתקלו בחסמים מסוג זה. מאחר ואי ידיעת השפה העברית היא נחלתם של מיעוטים, עולים חדשים ומהגרי עבודה, ניתן לטעון שהעדר נגישות לשונית מהווה משום הפליה על רקע לאום או ארץ מוצא. כאמור, גישה זו התקבלה בעניין טמנו. לחילופין, נטען לטעון שמדובר בהפליה על רקע מאפיינים שפתיים, הבאה בגדר המונח "וכיוצא באלה".

סעיף 5 לחוק זכויות החולה קובע כי מטופל זכאי לקבל טיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי האנוש. כאמור, קשיי תקשורת שמקורם באי ידיעת השפה העברית עלולים לפגוע באיכות הרפואית של הטיפול הרפואי. זאת ועוד, פניה למטופל בשפתו או לכל הפחות הנגשת מידע למטופלים בשפתם בדרכים אחרות, מחוייבת מכוח הדרישה לספק למטופלים טיפול רפואי נאות מבחינת יחסי אנוש. בהעדר תקשורת ברת הבנה בין הצדדים כיצד ניתן לדבר על טיפול רפואי נאות מבחינת יחסי אנוש?.

בצד הוראות חוק כלליות אלה עומדות הוראות חוק המספקות בסיס משפטי לזכות להנגשה לשונית בהקשרים ספציפיים. סעיף 13 (א) לחוק זכויות החולה קובע כי לא ינתן למטופל טיפול רפואי אלא אם נתן את הסכמתו החופשית והמודעת לכך.  סעיף 14 (א) לחוק זכויות החולה מורה כי הסכמת המטופל לטיפול יכולה להינתן גם בכתב, ואילו סעיף 14 (ב) לחוק מטיל חובה לקבל את הסכמת המטופל במסמך בכתב הכולל את תמצית ההסבר שניתן לו במקרים המנויים בתוספת לחוק. [13] סעיף 13 (ב) לחוק זכויות החולה ממשיך וקובע כי  לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע. סעיף 13 (ג) לחוק קובע כי המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי באופן שיאפשר לו מידה מרבית של הבנת המידע. ביסוד הוראות אלה עומדת זכותו של המטופל לאוטונומיה. כלומר, זכותו להחליט מהו הטיפול הרפואי שיעשה בגופו, בהתאם לערכיו, למטרותיו ולהעדפותיו [14].  

עיון בהוראות חוק אלה, כמו גם ברציונל העומד ביסודן, מוביל לשתי מסקנות חשובות:
ראשית, על תהליך קבלת ההסכמה- בין אם בעל פה ובין אם בכתב-  להעשות בשפה המובנת למטופל. מטופל המהנן בראשו או חותם על טופס הסכמה לטיפול, מבלי שהבין כי בכך נתן את הסכמתו לטיפול רפואי, מחמת אי ידיעת השפה שבה התבקשה הסכמתו, כאילו לא נתן כל הסכמה לטיפול. ביצוע טיפול רפואי בנסיבות אלה, מהווה משום פגיעה חמורה בזכות המטופל לאוטונומיה, ומקימה לו עילה תביעה בעוולת התקיפה ובעוולה של הפרת חובה חקוקה [15].
שנית, החובה למסור למטופל מידע בדבר מצבו הרפואי ובדבר הטיפול המוצע משמעה כי יש למסור לו את המידע בשפה המובנת לו. מסירת מידע למטופל בשפה שאינה שגורה בפיו, כך שזה לא הבין את המידע הדרוש לשם קבלת החלטה אוטונומית, אינה מקיימת אחר חובת הגילוי. כפי שקבעה הפסיקה "כדי לצאת ידי חובת ההסבר, לצורך קבלת הסכמתו מדעת של החולה לטיפול הרפואי, אין הרופא יוצא ידי חובתו בעצם מתן ההסבר, בבחינת "מצוות רופאים מלומדה", אלא עליו להתרשם גם שהחולה הבין את המידע  שנמסר לו ושהחלטתו להסכים לטיפול ולסיכונים הכרוכים בו- אכן הייתה מתוך הסכמה מדעת, דהיינו על יסוג הבנתו את ההסברים שניתנו לו.." [16]. בהמשך לכך אף הוסיפה וקבעה הפסיקה כי על ההסבר להינתן בשפה המובנת למטופל  [17]. הסכמה שנתן המטופל בהתבסס על מידע שנמסר לו בשפה שאינה מובנת לו, אינה הסכמה מדעת [18]. על כן, משניתן טיפול רפואי למטופל בנסיבות אלה, עומדת לזה עילת תביעה בעוולת הרשלנות ובעוולת הפרת חובה חקוקה [19]. 

גישה זו שלפיה למטופל הזכות לקבל שירותי רפואה בשפה המובנית לו אומצה מפורשות והוסדרה באופן נרחב על ידי משרד הבריאות בשנת 2011, אז פרסם משרד הבריאות חוזר שעניינו התאמה והנגשה לשונית במערכת הבריאות [20] החוזר הווה חלק ממדיניות כוללת אותה אימץ המשרד לשם צמצום אי השוויון בבריאות בישראל. על מטרות החוזר נמנו שיפור הנגישות הלשונית של מערכת הבריאות והתאמתה לכלל אזרחי המדינה, ויצירת סטדנרטים להתאמה ולהנגשה לשונית במתן שירות בארגוני הבריאות. בהמשך לכך קבע החוזר מספר כללים. כך נקבע כי טפסים הדורשים חתימת המטופל, כגון טופסי הסכמה מדעת, טופס קבלה לאשפוז וטופס חתימה על התחייבות כספית, יופיעו בארבע שפות – עברית, ערבית, רוסית ואנגלית.  עוד נקבע כי על  המטפל חלה חובה לוודא כי המטופל הבין את המידע שנמסר לו באשר לטיפול הרפואי ולזכותו לסרב לו. לשם כך, על המטפל להיעזר באמצעים שונים, כגון חומר כתוב מתורגם, שירותי תרגום באמצעות מוקד טלפוני, שירותי תרגום באמצעות "מגשרים" ומתורגמנים.  החוזר מוסיף וקובע כי חומר מנהלי כתוב, כגון מידע על זכויות לקבלת שירותי בריאות או שעות העבודה של מרפאות,  ומידע כתוב בנושאי קידום בריאות, רפואה מונעת ואלימות משפחה, יועמד לרשות המטופלים בארבע שפות: עברית, ערבית, רוסית ואנגלית.  לדברים אלה מתווספת החובה להתאים את השילוט במוסדות בריאות להרכב הלשוני של הקבוצות המקבלות שירות במוסד, ולהציגו ככל שניתן בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית. יחידות לפניות הציבור, מוקדי שירות טלפוניים במוסדות בריאות ציבוריים ומוקדים טלפוניים של שירותי חירום נדרשו מעתה לתת מענה בכל אחת מהשפות הבאות: עברית, ערבית, רוסית אמהרית ואנגלית. עוד נקבע כי על אתרי האינטרנט של ארגוני הבריאות ומוסדות הבריאות להיות נגישים גם לקוראי ערבית, רוסית ואנגלית ולכלול בשפות אלה מידע חיוני, כגון זכויות בסיסיות, שירותי ליבה וכתובת לפניות. כלל הארגונים והמוסדות במערכת הבריאות נדרשו להיערך להספקת שירותי תרגום זמינים למקרים שבהם הדבר נדרש במהלך טיפול או ייעוץ רפואי, באחת מהדרכים הבאות: הפעלת שירות תרגום טלפוני מקצועי, הפעלת מגשרים רפואיים והעסקת אנשי צוות דוברי שפות.  החוזר הוסיף וקבע כי יש להמנע כלל האפשר משימוש בבן משפחה של המטופל כמתרגם, אלא אם זו בקשתו המפורשת של המטופל. לבסוף המליץ החוזר  למוסדות רפואיים ככל הניתן, לגייס כוח אדם, רפואי, פארא- רפואי וניהולי, גם מקרב מיעוטים לשוניים.    

אף שחוזר זה תרם רבות להסדרת הסוגיה של הנגשה לשונית של שירותי הבריאות, ממשיכה מערכת הבריאות להתמודד עם האתגרים המיוחדים שהסוגיה מעוררת. בין אלה בולט במיוחד האתגר התקציבי וגיוס כוח אדם מתאים. הכשרת צוותי מתורגמנים, העסקת מתורגמנים במוסדות רפואיים, תרגום טפסים מנהליים, טופסי הסכמה מדעת ומידע אחר לשפות שונות, כרוכים בעלויות לא מבוטלות. משכך נדרשות קופות החולים לערוך איזון סביר בין החובה להנגיש לשונית את שירותי הבריאות לאוכלוסיות שאינן יודעות עברית לצרכים מערכתיים אחרים . על קושי זה עמד בית המשפט בעניין  טמנו :

 "
יש לזכור, כי הנגשה מלאה באמצעות מתרגמים לשוניים אינה אפשרית, אלא אם כן יועמדו לרשות המרפאה מספר בלתי סביר של מתרגמים כאמור, שיהא באפשרותו לענות על מצבי קיצון, בהם מגיעים באותה עת מספר רב של מבוטחים הזקוקים לשירותי תרגום. גם אם יש צורך ביותר ממגשר אחד במרפאה, מאחר שיש מקרים לא מעטים בהם מגיע יותר מאדם אחד הזקוק לשירותי תרגום, צריך גם להביא בחשבון מהם פרקי הזמן בהם 2 המתרגמים יישבו ב"חיבוק ידיים" וללא תעסוקה, שאף הוא אינו רצוי ואינו יעיל מבחינה כלכלית. דומה כי ההצדקה לקיומם של 2 מגשרים לשוניים במרפאה תהא מקום בו צפויה תעסוקה כמעט מלאה לשניהם, אך כאמור, לא הוכח צורך כזה. מלאכת האיזונים בעניין זה היא עדינה..." [21] 

בה בעת אין להתעלם מהיתרונות התקציביים הגלומים בהנגשה לשונית של מערכת הבריאות לכלל האוכלוסיות מקבלות השירות. שורה של מחקרים מלמדים כי חסמים לשוניים למערכת הבריאות עלולים לגרום לעלויות גבוהות למערכת הרפואית ולחברה בכללותה. אלה מלמדים כי קשיי תקשורת או חוסר בתקשורת בין מיעוטים לשוניים לבין הצוות הרפואי עלולים לגרום לתת ניצול של שירותי בריאות, על ההשלכות הכרוכות בכך. [22] עוד עולה ממחקרים אלה כי בקרב קבוצות מיעוט לשוני, קשיי תקשורת אחראיים לשיעור גבוה יותר של אירועים שליליים בטיפול הרפואי בהם, מאשר בקרב דוברי שפת המקום [23].

זאת ועוד, קשיי תקשורת שמקורם באי הבנת השפה גורמים להארכת משך הביקור או האשפוז של המטופל, לשימוש מוגבר בבדיקות, לשיעור פניות גבוה יותר למיון ולירידה במידת שיתוף הפעולה עם תוכנית הטיפול. כל אלה גורמים לעלויות טיפול גבוהות יותר בטווח הקרוב ובטווח הרחוק.[24] לבסוף, מהספרות המחקרית עולה כי קשיי תקשורת משפיעים על מידת שביעות הרצון של השותפים למפגש הרפואי. כך מטופלים הפגינו את שביעות הרצון הנמוכה ביותר מהמפגש עם הרופא כאשר היה צורך במתורגמן אך זה לא היה בנמצא. [25] ממצאים אלה מקבלים משנה תוקף לאור מחקרים המלמדים כי אחד הגורמים העיקריים לגידול במספר התביעות המוגשות נגד רופאים הוא תקשורת לקויה בין חולים לרופאים. [26] 

המסקנה העולה מדברים אלה היא שאף לקויים בהנגשה הלשונית של שירותי הבריאות כרוכים בעלויות גבוהות, בדמות תחלואה מוגברת, חוסר שביעות רצון של המטופלים מרמת השירות, התמשכות משך זמן הטיפול והתדיינויות משפטיות מוגברת. מכאן עולה שכנגד ההשקעה כספית הכרוכה בהנגשה לשונית של שירותי בריאות למיעוטים לשוניים יש לשקול את התועלת הכלכלית הטמונה בכך. שיקול תוצאתי זה מן הראוי שיישקל על ידי מערכת הבריאות, כמו גם על ידי בתי המשפט, בבואם להכריע בסוגיות שעניינן הנגשה לשונית של שירותי בריאות בישראל, וזאת בצד שיקולים שעניינם זכותו של המטופל לאוטונומיה, לכבוד וליחס אנושי נאות.

בסיום דברים אלה ברצוני לחזור לבקשה לאישור התובענה הייצוגית שהדיון בה פתח רשימה זו- עניין  טמנו. חשוב לזכור כי במקרה זה נדרש בית המשפט להכריע בשאלה אם המבקשים עמדו בחובה להעמיד תשתית ראייתית מספקת לכך, שקיימת אפשרות סבירה, שבית המשפט יקבע, שהמשיבה אינה מנגישה במידה מספקת מבחינה לשונית את שירותיה לחברי הקהילה האתיופית.  דחיית הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית מהטעם שהמבקשים לא עמדו בנטל המוטל עליהם, אין משמעה כי בכך נסתם הגולל על טענותיהם. עדיין פתוחה בפניהם הדרך לטעון, במסגרת תביעה נזיקית פרטית, כי אף שככלל המשיבה מנגישה במידה מספקת את שירותיה לקהילה האתיופית, הרי שבמקרה מסוים הופרה החובה לספק להם מידע בשפה המובנת להם, הפרה שתוצאתה פגיעה בזכותם לאוטונומיה או נזק פיזי. כפי שראינו, תביעות מסוג זה הוגשו כבר על ידי תובעים במקרים קודמים, וחלקן צלחו. 



[1] ת"צ 2211-09-14 טמנו ואח' נ' שירותי בריאות כללית (להלן: עניין טמנו)

[2] שם, פסקאות 1-2 לפסק הדין.

[3] ס"ח תשס"ו מס' 2054, עמ' 264. (להלן- חוק התובענות הייצוגיות).

[4] ס"ח תשס"א מס' 1765, עמ' 58. (להלן- חוק איסור הפליה).

[5]  ס"ח תשנ"ו מס' 1591,  עמ' 327 (להלן- חוק זכויות החולה)

[6]  ס"ח תשנ"ב מס' 1391,  עמ' 150

[7] עניין טמנו, פסקאות 3,4,45.

[8] שם, פסקה 46.

[9] שם, פסקה 84.

[10] שם, פסקאות 72-80. 

[11] פורסם ס"ח תשנ"ד מס' 1469,  עמ' 156.

[12]  ראו: ג' גל "החשיבות של מיצוי זכויות" 73 בטחון סוציאלי (תשס"ז- 2007) 5, 6-7.

[13]  החובה לקבל את הסכמת המטופל בכתב, כפופה לחריגים הקבועים בסעיפים  14 (ג) ו- (ד) לחוק.

[14]  ע"א 2781/93 עלי דעקה, בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג (4) 526, 572, 613; ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, מא (2) 173, 182; ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים "ביקור חולים" (נבו) פסקה 14 לפסק דינו של השופט ריבלין.

[15]  ראו: סעיף 23 לפקודת הנזיקין, תשל"ז- 1977, נוסח חדש. פס"ד קדוש, לעיל הערה 14, פסקאות 24 ו- 27 לפסק דינו של השופט ריבלין.

[16]  ת" א (י-ם) 117/91  מזרחי נ' הסתדרות מדיצינת הדסה, תק מח 96 (2) 1980, 1986 (1996); ת"א (י-ם) 697/94 רזון נ' הסתדרות מדיצינית עין כרם- ירושלים (1996).

[17]  ת"א (י-ם) 002564/05 דלאשה נ' מדינת ישראל, פסקדין, פסקה 42 (2007); תא"מ  (עפ') 4737-03-08 מטבייב נ' פרופורציה פי.אם.סי בע"מ (2011).

[18]  ראו: עלי דעקה, לעיל הערה 14, בעמ' 612.

[19]  ראו: פס"ד קדוש, לעיל הערה 14, פסקאות 24 ו- 27 לפסק דינו של השופט ריבלין, פסקה י לפסק דינו של השופט רובינשטיין.

[20] חוזר מנכ"ל 7/11 התאמה והנגשה תרבותית ולשונית במערכת הבריאות (3.2.2011).

[21] עניין טמנו, פסקה 64.

[22]  לעניין זה ראו: מ' שוסטר "תיוון לשוני ותרבותי של שירותים חברתיים" הד האולפו החדש (91) (תשס"ז- 2007) 58, 61;   Dennis Andrulis at all, What a deference an Interpreter can Make –Health Care Experience of Uninsured With Limited English Proficiency (2002) 3 (http://www.accessproject.org/downloads/c_LEPreportENG.pdf); Melanie au at all, Improving Access to Language Services in Health care: A Look at National and State Efforts (2009)1

( http://www.ahrq.gov/populations/languageservicesbr.pdf); Sarah Bowen Language Barriers in Access to Health Care (Prepared for Health Canada, 2001) 61 (http://www.hc-sc.gc.ca/hcs-sss/alt_formats/hpb-dgps/pdf/pubs/2001-lang-acces/2001-lang-acces-eng.pdf)  ; י' רובונובסקי "מחקרים בקליטה: ההיבט הלשוני- תרבותי - 'איפה בליט לך?': קשיי תקשורת בין רופאים למטופלים במערכת הבריאות בארץ" הד האולפן החדש 89 (תשס"ז- 2006) 78, 80.

[23]  שוסטר ושלזינגר, לעיל הערה 22, בעמ' 4;  Andrulis, לעיל הערה 22, בעמ' 7, 9-10; מיכל שוסטר, הנגשת שירותי בריאות למיעוטים לשוניים: שירות המתורגמנות "קול לבריאות" כמקרה מבחן (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ט), 23, 52 ; Melanie au, לעיל הערה 22, בעמ' 1; Lily Lo “The Right to Understand your Doctor: Protecting Language Access Rights in Health Care” (2011) 31 Boston College Third World Law Journal 377, 377-378; Bowen, לעיל הערה 2322, בעמ' 74.

[24]  ראו: שוסטר- הנגשת שירותי בריאות למיעוטים לשוניים, לעיל הערה, בעמ' 46, 48, 49; שוסטר ושלזינגר, לעיל הערה 22,בעמ' 7; Bowen, לעיל הערה 22, בעמ' 76-77.

[25]  ראו: Andrulis , לעיל הערה 22, בעמ' 6; Melanie au , לעיל הערה 22, בעמ' 1; Bowen, לעיל הערה 22, בעמ' 75-76; רובנובסקי, לעיל הערה 22, בעמ' 80; אייגר דרייפוס "תווך לשוני ותרבותי של שירותים חברתיים" הד האולפן החדש 91 (תשס"ז – 2007) 29, 34.

[26]  ראו: T. Dobson “Achieving Better Medical Outcomes and Reducing Malpractice Litigation Through the Healthcare Consumer’s Right to Make Decisions” 15  j. Contemp. L. (29189) 175, 191 ;  P. H. Schuch “Rethinking Informed consent” 103 Yale L. J (1994) 899, 943, n. 175