עלון מס' 17, ספטמבר 2017
דבר העורכת

קוראות וקוראים יקרות ויקרים,

יצירת מסגרת עבודה בטוחה עבור הצוותים המטפלים מהווה תנאי בסיסי להענקת שירותי בריאות ברמה מקצועית גבוהה. אלימות מטופלים ובני משפחותיהם כלפי צוותים רפואיים הינה תופעה ההולכת ומסלימה, הן בחומרתה והן בתדירותה, ומהווה איום ממשי על חייהם ושלמות גופם של המטפלים ועל מסגרת עבודה שתאפשר מתן טיפול מקצועי, איכותי ובטיחותי עבור המטופלים.

אתמול, ה- 12.09.2017, הותקפה אחות על-ידי מטופלת וחברתה במרכז הרפואי רמב"ם. האחות הובהלה למיון לאחר שאיבדה הכרתה כתוצאה מהתקרית ושם טופלה עד להטבה במצבה. במהלך התקרית ספגה האחות יריקות, קללות וגידופים, איומים ואף חבטות קשות. אירוע קשה זה אירע זמן קצר לאחר שאירוע אלימות קשה אחר כלפי האחות טובה קררו במהלך עבודתה במרפאה בחולון הוביל למותה. בעקבות אירוע זה, שהתרחש ב- 13.03.2017, מינה שר הבריאות, ח"כ הרב יעקב ליצמן, ב- 24.07.2017 וועדה להתמודדות עם אלימות במערכת הבריאות ולמיגורהּ, בראשותו של פרופ' שלמה מור יוסף. תפקידה של הוועדה לגבש תכנית פעולה ולתת שורה של המלצות במטרה לשפר את יכולת ההתמודדות עם תופעת האלימות במערכת הבריאות  ולמגרהּ. הוועדה אמורה להעביר המלצותיה לשר עד לתאריך ה- 1.11.2017.

אין לשכוח, כי האלימות היא תופעה המכרסמת במערכת הבריאות באופן מתמשך והינה בעלת השלכות שליליות רבות. בשל ההבנה שמדובר בתופעה הרסנית הן בהיבט המקצועי והן בהיבט החברתי והערכי נעשו מספר ניסיונות להתמודד עמה. בשנת 2008, בעקבות גל אלימות שפקד את מערכת הבריאות, פנו נציגי קופת-חולים כללית, ההסתדרות הרפואית והארגונים של רופאי ועובדי כללית למכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל בבקשה לחקור את נושא האלימות כלפי צוותים רפואיים במרפאות הקהילה. מטרתם היתה לאסוף מידע אמין על היקף תופעת האלימות ומאפייניה ולבנות אסטרטגיית התמודדות מושכלת ויעילה. בשנת 2011 פורסם דו"ח מחקר  של מרכז מאיירס–ג'וינט–ברוקדייל בנוגע לאלימות כלפי צוותים במרפאות ראשוניות בקהילה. על-פי ממצאי הדו"ח, "75% מאנשי הצוות במרפאות דיווחו שחוו אלימות מילולית (צעקות, קללות ואיומים) לפחות פעם אחת במהלך השנה שקדמה למחקר. למעלה משליש (36%) חוו אלימות פיזית (בין היתר זריקת חפצים וסירוב של מטופל לצאת מהחדר) לפחות פעם בשנה, ו–10% שלוש פעמים בשנה לפחות". נתון מדאיג נוסף שהעלה המחקר, כי רק 11% מהמקרים מדווחים למשטרה, ואף פחות מכך מגיעים למיצוי הדין.  מנתוני המרכז להעצמת האזרחישנם כ-3000 מקרי אלימות נגד צוותים רפואיים בשנה, מתוכם 800-1000 מקרים מדווחים, ורק 8-10 מקרים מגיעים למיצוי הדין (2%). פירוש ממצאים קשים אלה הוא שרוב האנשים האלימים אינם משלמים על מעשיהם ועלולים להסיק מכך שמעשיהם אינם ראויים לגנאי ואולי אפילו לגיטימיים. הדבר נובע בראש ובראשונה מכך שהאחות או הרופא או כל מטפל אחר, שספגו אלימות במהלך עבודתם, נדרשים לפעול באופן עצמאי ולהגיש תלונה, להעיד, להגיע לפי הצורך לתחנת המשטרה ואף להתעמת עם דברים שמוטחים כנגדם. אין לשכוח שמצבו הגופני והרגשי של איש צוות לאחר אירוע כזה עלול להיות ירוד מאוד והוא עלול למצוא עצמו מרוקן מאנרגיות שיניעו אותו לכל פעולה. מעבר לפגיעה הגופנית, שעלולה להיות קשה, כרוכה האלימות גם בהשפלה של איש הצוות שכלפיו מופנית האלימות; האירוע ילווה לרוב גם בתחושות של כישלון ואכזבה אישית ואף מקצועית. במצב זה זקוק המטפל הפגוע לתמיכה וליווי, הן בתהליך שנועד למיצוי הדין עם הפוגע והן בתהליך החלמתו האישית ו'החלמת המקצוע' מחולי רע זה של האלימות. מציאת פתרון הלוקח בחשבון את כל המשתנים הרלבנטיים הינו הכרחי לצורך שיקום הסטטוס של המקצועות הטיפוליים ושיקום המטפלים הפגועים. המטפלים הפגועים יישארו 'פצועים' אם המערכת לא תשמש להם משענת ותסייע להם לעבור תהליך אישי של ריפוי ואיחוי ותהליך של העצמה מקצועית.

אין ספק אם כן, כי תופעת האלימות כלפי צוותי רפואה הינה תופעה שטבועה בהענקת שירותי בריאות במערכת העובדת באילוצים תקציביים ובמגבלות אירגוניות. תופעה רחבת היקף זו תמשיך ותסלים, ככל הנראה, אם לא תטופל באופן מותאם.

שנה טובה וחופשיה מאלימות,

קריאה מהנה,

לימור.