עלון מס' 15, אוגוסט 2016
הפלרת מים: "היגיון בסיסי", הכחשת המחלוקת ועמדת המומחים - חלק ב'

הפלרת מים: "היגיון בסיסי", הכחשת המחלוקת ועמדת המומחים/ דניאל מישורי

1.     חלק שני: אתגר הפלואורוזיס – מחלת החשיפה לפלואורידים

לחלקו הראשון של המאמר

1.1  פלואורוזיס: בעיה אסתטית או הרעלה סיסטמית?

מתחילת הדיון בוועדת הכנסת, התייחסו תומכי ההפלרה לפלואורוזיס כבעיה אסתטית בלבד, שלא צריכה להדאיג. לפי נציג משרד הבריאות, מאחר שהמינון שנקבע הוא  "0.7 מיליגרם לליטר, מדובר בתהליך בטוח שאין לו נזקים בריאותיים למעט אפשרות של פלואורוזיס שאלה כתמים מסוימים בשיניים אבל לרוב זה במצב קל ורק רופא שיניים יודע לאבחן זאת."  גם לפי פרופ' *****, נציג בית הספר לרפואת שיניים בהדסה, "לגבי פלואורוזיס  ...הוא נמצא אבל ברמות מאוד נמוכות או מאוד מאוד סלייט. מי שלא יודע, הפלואורוזיס מתבטא בנקודות לבנות על השיניים ואין לזה שום אפקט פרט לאפקט אסתטי אולי. יש אנשים שאוהבים את זה."

זו עמדה חסרת אחריות. הכתמים בשיניים הם סימפטום לחשיפה לפלואור. נוכחות של פלואור משנה את הרכב העצמות, והופך אותן לשבירות (לכן מוכרת תופעה של "אנשי זכוכית" הנוטים לשברים באזורים מסוימים במדינות כמו הודו וסין שבהן יש אזורים עם ריכוזי פלואור במים ובקרקע). כמו כן, נוכחות של פלואור עלולה לגרום לבעיות בריאות קשות נוספות. כאמור, הגוף לא אמור להיחשף לפלואור כלל. מדי פעם אנו נחשפים לרעלים שונים. יש בני אדם שמסוגלים לשרוד חשיפות מסוכנות, ויש שמפתחים מחלות קשות.  ההגיון אומר שצריך לצמצם את החשיפה, ולא להגדילה בכל צורה שהיא.

בניגוד לדבריהם של הרופאים הנכבדים, פלואורוזיס אינו מצב אסתטי בלבד אלא הרעלה של הגוף, אשר במצבים קלים מתגלה ככתמים בשיניים. במצבים חמורים יותר היא מתבטאת בפגיעה במבנה העצמות ובמערכת השלד. למעוניינים, להלן תיאור קצר של המחלה על-פי ארגון הבריאות העולמי (WHO):

http://www.who.int/water_sanitation_health/diseases/fluorosis/en/

אדגיש כאן שאינני מתייחס ל-WHO כמקור המהימן ביותר על הפלרת מים ועל פלואורוזיס. ה-WHO תומך בהפלרה, והוא אינו מרחיב באשר לשלל בעיות בריאות קשות נוספות, המיוחסות במקורות אחרים לחשיפה לא-אקוטית לפלואור כמו סרטן, פגיעה עצבית, נזק לכליות, פגיעה בבלוטת התריס (ולכן גם סיכון לסכרת), ירידה במנת משכל אצל ילדים, ועוד. הפנייה זו נועדה להראות שמשרד הבריאות מקל בערך הסיכונים, אפילו לעומת ה-WHO.

זאת ועוד, לפי ה-WHO יש צורך בשליטה במינון הפלואור, סוגיה שלטענתי לא ניתן כלל לשלוט בה (להלן). כותבי הערך לעיל על פלואורוזיס מתייחסים ל"פרדוקס", לפיו, בכמויות קטנות הוא מונע עששת בעוד שבכמויות גדולות מעט יותר הוא עלול לפגוע קשות בשיניים ובבריאות בכלל. זהו פרדוקס-לכאורה. התועלת, אם קיימת, מקורה במגע ישיר בין אמייל השן לפלואור; בעיות הבריאות מקורן בחשיפה סיסטמית של הגוף, שמקורה בספיגת רעל זה, לרוב בבליעת במים.

ומה אומרים תומכי ההפלרה? מול ההיגיון שצריך להימנע מחשיפה לרעלים, ה"מומחים" נעזרים בסטטיסטיקה/נתונים. הם טוענים שאין עדויות לבעיות (תוך הכחשת מחקרים סותרים, והתעלמות מחוות-דעת של מומחים בעלי עמדה הפוכה), ומכאן גוזרים בטיחות. לטעמי, מטענת היעדר (נתונים) לא ניתן לגזור טענה חזקה כמו בטיחות, וודאי לא במקרה של רעלן מובהק וחריף במיוחד שידוע ככזה מנתוני מחקרים טוקסיקולוגיים מצטברים החל מראשית המאה ה-20.

1.2  כיצד אמור הפלואור לעבוד על השן: בחשיפה טופולוגית או סיסטמית?

הוספת הפלואור למים מתבססת על תיאוריה שפג תוקפה, לפיה יש תועלת לשיניים בבליעת מים מופלרים. תיאוריה זו נזנחה כיום כליל, גם בקרב תומכי ההפלרה. הטענה כיום (לפי אתר המרכז לבקרת מחלות בארה"ב [[CDC) היא, כי התועלת (אם קיימת) מקורה בחשיפה חיצונית של השן לפלואור (חשיפה טופולוגית), ולא לספיגת הפלואור בגוף (חשיפה סיסטמית). בליעת הפלואור עם המים הופכת לתופעת לוואי לכאורה-לא-מזיקה של הליך שנועד לאפשר חשיפה טופולוגית של השן לפלואור.

כמחצית מהפלואור שנבלע עם מי השתייה מופרש באנשים בעלי כליות תקינות החוצה, בעוד שהשאר נספג בגוף, בעיקר בעצמות. זהו הגורם לפלואורוזיס.

1.3  המינון: אפשר לשלוט בחשיפה?

תומכי ההפלרה מדגישים כאמור שהרעילות תלויה במינון, כשהמינון המוצע ע"י משרד הבריאות "בטוח" לחלוטין. צריך להדגיש, למשרד הבריאות אין כל דרך לשלוט במינון אצל האזרחים!

כך למשל, אנשים ששותים הרבה חשופים ליותר פלואור. זה נכון במיוחד לילדים, ספורטאים, אנשים שעובדים בחוץ במזג אוויר חם, ועוד. אין ולא יכול להיות מידע למשתמש הבודד לגבי רמת החשיפה שמקורה במים מופלרים, ואין כל מידע או מחקר לגבי חשיפה אפשרית ממקורות אחרים (למשל, משחות שיניים, חשיפה חיצונית ממקלחת). כמו כן, הפרקטיקה הנהוגה בארץ של מיחזור והשבת מים מהמגזר הביתי לחקלאות עלולה לגרום בעתיד להימצאות פלואור במזון, בכמויות שלא ניתן להעריכן עקב היעדר מחקר.

נזכיר בעניין זה שלאחרונה התברר שאכילת ירקות שהושקו במי שפכים מטוהרים (המהווים מחצית המים להשקיה חקלאית בארץ) מותירה שאריות תרופות בגוף המתגלות בשתן של צרכנים. זו עדות נוספת לסיכון ולמורכבות שבחשיפה סביבתית למזהמים; גם שאריות פלואור עלולות להתגלות בעתיד באופן דומה. ראו כתבה בהארץ: http://www.haaretz.co.il/news/science/.premium-1.2921129

אגב, נציג משרד החקלאות נשאל בעניין זה בישיבה והסתפק באמירה: "למשרד החקלאות אין התנגדות כי בריכוז המוצע אין סיכון לגידולים החקלאיים, לא בצורה ישירה ולא בצורה עקיפה דרך מי הקולחין. מבחינתנו, אנחנו אדישים להצעה."  עמדה זו לא נתמכה בשום מחקר. יש להדגיש, מאחר וישראל חלוצה בשימוש-חוזר במים מושבים בחקלאות, לא ניתן להסתמך על מחקרים מהעולם בעניין זה.

עם זאת, חשוב להדגיש שיש היסטוריה מפחידה ומתועדת במחקר של פגיעות בחקלאות עקב פליטות של פלואור ממפעלי תעשייה. עיקרון ההיזהרות היה אמור לחייב התנגדות חריפה לכל קירוב של פלואור לקרקע ולתוצרת החקלאית.

נציגת "אדם טבע ודין", ציינה בישיבת הוועדה כי לפי "הוועדה המדעית האירופאית שבחנה את החשיפה של האירופאים לפלואוריד....בריכוז של 0.8, ... יש חשיפת יתר בקרב תינוקות שניזונים מתחליפי חלב אם. כל תינוק ששותה מבקבוק ובו מי ברז, הריכוז של הפלואוריד בברז יביא לכך שהמינון שהוא יקבל יהיה 0.14 לעומת הגבול העליון המומלץ שהוא 0.1 וזה לעומת תינוקות שניזונים מחלב אם בלבד, שם זה נקודה 001. אנחנו מדברים על פי אלף."

הנציגה ציינה גם כי "הפלואורוזיס של השן זה משהו מוכח אבל יש עוד דברים שעוד לא הוכחו אבל המנגנון שלהם ידוע. יודעים שפלואורידים יכולים לשבש תפקודים במוח. בסין, במקום שהריכוז הטבעי של פלואוריד במים הוא פי ארבע מכפי שמציעים כאן, המחקרים האפידמיולוגיים מראים על קשר בין ריכוז הפלואוריד לירידה ב-אי.קיו וזה בגלל שפלואוריד יוצר תרכובות וחודר למוח ויכול לפגוע בתפקודו."

אנשי משרד הבריאות לא טרחו להתייחס לדבריה. יש להדגיש, כי אין יכולת למנוע חשיפה לפלואור מחולי כליות, מילדים ופעוטות (מסת גוף קטנה).

יש לציין, ש"המינון המומלץ" להפלרת מים הולך ויורד. כך למשל, בארץ בשנת 2002 החלו ברמת מינון של 1.7 מג"ל; משרד הבריאות האמריקאי (HHS) הקטין בהדרגה את המינון המומלץ ל-0.7 מג"ל, בגלל ממצאים "חדשים" של עלייה בתופעת הפלואורוזיס בקרב ילדים ובגלל עודף חשיפה לפלואוריד. מחקרים מצביעים על סיכונים בהליך ההפלרה כבר ב-1 מג"ל. משרד הבריאות ממליץ כיום על 0.7 מג"ל בממוצע שבועי.

מחקר משרד הבריאות, שנעשה בידי פרופ' הרולד כהן סגן מהדסה (ספטמבר 2012), מצא ש"קיימת עליה בשכיחות של סימני פלואורוזיס קלים באזורים המופלרים". כלומר, עלייה בסימפטומים של הרעלת פלואור!

מאחר ולפי משרד הבריאות המינון קובע את הרעל, היה ניתן לצפות שתתקיים בקרה על המינון של החשיפות לפלואור על ידי משרד הבריאות. בפועל, משרד הבריאות מציג את הצטברות החשיפות ממקורות מגוונים כהשפעה חיובית של הפלרת המים, וזאת באמצעות מה שמשרד הבריאות עצמו מכנה באתר שלו "אפקט ההילה": 

"אפקט ההילה" הוא ההשפעה של הפלרת מים על תושבי יישובים שמי השתייה שלהם אינם מופלרים. תושבי אזורים אלה אשר צורכים מוצרים שיוצרו באזורים מופלרים, (כגון: חלב, ירקות, פירות, משקאות מבוקבקים, בשר, דברי מאפה) נחשפים להשפעה החיונית של פלואוריד אע"פ שהמים המסופקים להם אינם מופלרים."

http://www.health.gov.il/Subjects/Dental_health/information/Pages/fluorides.aspx

כלומר, בגלל "אפקט ההילה", משרד הבריאות לא יהיה מסוגל לשלוט על רמת החשיפה של אזרחים לפלואורידים, ולכן על הסיכון לפלואורוזיס בדרגות חומרה שונות, מכיוון שהוא שולט-לכאורה רק במינון הפלואורידים במים ולא על רמת החשיפות המצטברות ממקורות אחרים.

יותר מכך, למשרד הבריאות אין שום מחקר המצביע על רמת פלואורודים בטוחה בגוף, להבדיל מרמה מסוכנת של הצטברות פלואורידים ברקמות שעלולה לגרום לפלואורוזיס. בנסיבות אלה, כיצד ניתן בכלל לדבר על רמות בטוחות של פלואורידים במים?

1.4  כל המומחים תומכים בהפלרה?

בפתח הישיבה אמר שר הבריאות יעקב ליצמן: "כל הרופאים אומרים לי שזה טוב, זה בריא, זה מונע עששת בקרב הילדים ואנחנו צריכים לעשות הכול כדי לשמור על הילדים שלנו." לכאורה, אין מחלוקת של ממש על ההפלרה.

זו גם העמדה שהציג בישיבה מנהל האגף לבריאות השן במשרד הבריאות:

"אני מומחה ברפואת שיניים ציבורית והעבודה שלי היא לקרוא את כל המחקרים ואת כל המאמרים בצורה ביקורתית. אנחנו מכירים את הספרות המדעית. נאמר כאילו יש ויכוח או יש חילוקי דעות. אם אני הייתי אומר דעה אחת ופרופסור *****, שהוא פרופסור ברפואת שיניים ציבורית, היה אומר דעה שנייה, היה אפשר להגיד שיש ויכוח בין מומחים. אם פרופסור *** היה אומר דעה אחת ופרופסור *** היה אומר דעה אחרת, היה אפשר להגיד שיש ויכוח בין אנשי המקצוע. אבל אני שמעתי ואתם שמעתם שאין ויכוח בקרב אנשי המקצוע."

אני מנצל במה זו כדי לצטט חוקרי רפואה, לא פחות בכירים מאלה שייצגו את עמדת משרד הבריאות:

א.    בחו"ל, קרוב ל-5,000 מומחים חתמו על הצהרת מומחים נגד הפלרת מים:

http://fluoridealert.org/researchers/professionals-statement/

ב.     ד"ר מארק היימן, העורך הרפואי של ההפינגטון פוסט, כתב:

“There are numerous mechanisms by which uncontrolled dosing of fluorides through water fluoridation can potentially harm thyroid function, the body and the brain. A malfunctioning thyroid often leads to weight gain. And diabetics and patients with kidney disease are often thirsty, causing them to consume increased amounts of fluorides if they have access to only fluoridated water. Communities of color and the underserved are disproportionately harmed by fluorides because most rely on municipal water sources, many of which continue to add fluoride, despite research showing the potential harms and negating the potential benefits. I support federal investigative hearings looking into why our cities and towns are allowed to continue to add fluoride to public water sources and why the whole story about fluorides is only just now coming out.” (Dr. Mark Hyman via email on April 1, 2016)

http://fluoridealert.org/news/mark_hyman_fluoride/

ג.       ד"ר דין בורק (1904-1988), ביוכימאי ואחד מחוקרי הרפואה הידועים במאה ה-20, שעסק בחקר הסרטן שנים רבות, טען בעקבות מחקר ההשוואתי שעשה ב-20 ערים בארה"ב (10 מתוכן הופלרו ו-10 שלא הופלרו), ששיעור הסרטן בערים שהופלרו עלה משמעותית ביחס ל-10 הערים שלא הפלירו. הוא השווה את הפלרת המים ל"הרג בקנה-מידה המוני". בעקבות מחקר זה ביטלה הולנד את ההפלרה. קישור לסרטון:

https://www.youtube.com/watch?v=kzgKA5zMitQ&feature=share

ד.     ד"ר ארוויד קרלסון, פרמקולוג שוודי וחתן פרס נובל לרפואה לשנת 2000. לפי קרלסון:

"הוספת פלואוריד למי השתייה נוגדת את עקרונות הפרמקולוגיה המודרנית. מחקרים אחרונים גילו, שלעיתים יש הבדלי תגובות קיצוניים לתרופות. אם חומר פעיל פרמקולוגית מסופק באמצעות מי השתייה, השוני בין תגובות של יחידים, הניכר גם כשהמינון קבוע, יגבר בהרבה בשל השוני בכמויות המים ששותים אנשים. ...כשעלה לדיון נושא ההפלרה בשוודיה... השתתפתי בדיון הציבורי והצלחנו לשכנע את הפרלמנט השוודי לקבוע שהפלרת המים אינה חוקית. החלטות דומות התקבלו ברוב ארצות אירופה. למיטב ידיעתי אין הוכחות שמראות כי בריאות השיניים באירופה גרועה מזו שבארצות הברית." (הונאת הפלואוריד, פוקוס, עמ' 229)

בתגובה לשאלה במסגרת ריאיון לטלוויזיה (פורסם, 2012) בדבר השקפתו על הפלרת מים כפרקטיקה רפואית אמר קרלסון: "בפרמקולוגיה, אם האפקט הוא מקומי, זה לחלוטין מוזר (awkward), להשתמש בו בכל דרך אחרת. זה כל כך מובן-מאיליו (צחוק), זה באמת far fetched.  ...אינני רואה שום סיבה כלשהי לתת [את הפלואור] בכל דרך אחרת [מלבד משחת-שיניים וכדומה]".

בתגובה לשאלה בדבר טענת המרכז לבקרת מחלות בארה"ב (CDC), שהתייחס להפלרת-המים כאחד מ-10 ההישגים החשובים של הרפואה הציבורית (public health achievements) במאה ה-20 ענה קרלסון: "אינני מסכים באופן עמוק" (I disagree profoundly).  קישור לריאיון:

https://www.youtube.com/watch?v=Vmpv__jQyzA

לסיכום, מי שמכחיש מחלוקת מדעית מבצע מעשה שאינו הגון אינטקלטואלית ומקצועית. ישנם אנשי מקצוע רבים, חלקם רופאים בכירים או מדענים בכירים מתחומים אחרים, וחלקם אנשים שלמדו לקראו ספרות מדעית ולהעריכה, שחולקים על ההיגיון ועל הנתונים שמצדיקים הפלרת מים. טענות אלה מעלים גם שאלה נוספת: מי המומחים הרלוונטיים להכרעה בסוגיה? בישיבת וועדת הכנסת השתתפו אנשי סביבה, כוללת נציגת ארגון "אדם טבע ודין", שמתנגדים בצורה נחרצת להפלרת המים. האם רופאים, רובם רופאי-שיניים בעלי התמחות צרה, הם אלה שאמורים להכריע לבדם בסוגיה שחורגת מההקשר הצר של בריאות האדם לסוגיות של חומרים מסוכנים, ושל חשיפת חקלאות, מי התהום והקרקע לפלואור?

1.5  ובחזרה להיגיון

כאן אנו חוזרים לנקודת ההתחלה. האם צודק ח"כ, אמסלם, ש"ההיגיון הבסיסי" אינו יכול לסייע לנו כדי להכריע בעניין הרעיון להפליר את כל מי המגזר הביתי, וזאת כדי שמי השתייה והבישול יופלרו, כדי שילדים ובני נוער שלא מצחצחים שיניים ייחשפו לפלואור בחשיפה טופולוגית? האם רק למומחים תשובות?

לטעמי, רעיון זה הוא אנטי-דמוקרטי באופן עמוק, והוא גם מנוגד באופן עמוק לרעיון מאחורי הרפואה-מבוססת-מדע. רפואה כזו לא אמורה לנסות והתבסס על נתונים באופן שסותר מה שידוע על רעלים כדוגמת פלואור, כדי להצדיק סיכונים שלא ניתן להעריכם.

למען האמת, אינני מסוגל להבין את דחיית ההיגיון מפני "נתונים", שהם כשלעצמם במחלוקת, אבל חמור יותר, שהם בהגדרה חלקיים, מכיוון שלא ניתן לבחון את כל הסיכונים האפשריים של הפלואור לבריאות ולסביבה, מכיוון שהמורכבות היא אינסופית והתהליכים הסינרגטיים (השליליים) האפשריים הם אינסופיים. אין שום סיכוי שנתונים יפריכו את החששות העולים מהוספת חומר מסוכן כמו פלואור למים, ומפרקטיקה שמשמעה הוספת אלפי טונות של חומרים מסוכנים לסביבה, לחקלאות, למי-התהום ולקרקע.

כחוקר בתחום לימודי הסביבה, אני נדהם מקלות הדעת שבה משרד הבריאות מרשה לעצמו לשחרר רעלים בכמויות מטורפות (אלפי טונות בשנה) לתוך המים, ומהם למכוני טיהור השפכים, ומשם לחקלאות, לקרקע ולמי התהום, בעלות שמוערכת בלפחות 40 מיליון ₪ בשנה, וכל זאת כדי לקדם את המאבק בעששת. כך למשל, האם משרד הבריאות מסוגל לצפות, ללא מחקר, את ההשפעה של הפלואור על נחלים, להם מזרימים כיום מים "מטוהרים" ממכוני טיפול בשפכים (שלא מסוגלים לסנן את הפלואור)? כמו כן, ההפלרה תהיה כרוכה בחשיפת עובדים של תאגידי המים לרעל, ובמאות משאיות שישנעו עשרות טונות של פלואור בכבישי ישראל. סיכונים מיותרים נוספים.

טוב עשה משרד הבריאות לאחרונה, כשהחל לראשונה להיאבק במזון מעובד ובחשיפה לסוכר. זו הדרך להיאבק בעששת. במידה ויש בעיות ממוקדות של ילדים הלוקים בעששת באוכלוסיות מיוחדות, למשל ילדים חרדים או בדואים, ניתן להקדיש תקציבים ראויים לתכניות התערבות, הן לשמירת היגיינת הפה והן לסילוק הממתיקים והמזון המעובד ממערכת החינוך. ניתן לשקול גם אספקת מזון בריא מסובסד, בשם הצדק החברתי, שתומכי הפלרה מנפנפים בו.

1.6  השיטה היעילה, הבטוחה, הזולה והשוויונית ביותר?

לפי מנהל האגף לבריאות השן במשרד הבריאות, "מבחינה מקצועית מדעית, הפלרת מי השתייה היא השיטה היעילה, הבטוחה, הזולה והשוויונית ביותר למנוע עששת שיניים ברמה קהילתית".

כיצד אפשר להבין משפט פסקני כזה? יש כאן אוסף של טענות במשפט אחד: האם באמת הפלרת מים היא גם השיטה הבטוחה ביותר, גם היעילה ביותר, גם השוויונית ביותר וגם הזולה ביותר למנוע עששת?

בואו נתחיל בבטיחות. סביר שמימון הכשרות של אחיות טיפת חלב לשמירה על היגיינת הפה בקרב ילדים וסבסוד מזון בריא, למשל, יהיו שיטות בטוחות יותר מאשר מהילת מים בחומר רעיל ומסוכן. כלומר, זו  לא באמת השיטה "הבטוחה ביותר".

שוויונית? אנשים אמידים יכולים להרשות לעצמם לשתות מי בקבוקים ומכונות שתייה, ובכך להימנע ממים מופלרים, פריווילגיה שאין לאנשים ממעמד נמוך.

בארצות הברית, המדינה שממנה החל תהליך ההפלרה, עלתה ביקורת חריפה על הטענה לשוויוניות. הטענה הייתה שדווקא ילדים עניים עלולים להיפגע יותר מההפלרה, מכיוון שהם סובלים מתזונה ירודה ולכן מוגנים פחות מהפלואור, בעיקר בשל רמות נמוכות של סידן, ויטמינים וחלבון.  כמו כן התברר ששחורים והיספנים לקו בפלואורוזיס באופן לא פרופורציונלי.  

נשארנו עם יעילה וזולה. על היעילות כבר סיכמנו שיש מחלוקת. שיטה "זולה"? רק אם מתעקשים שלא יהיו בעיות בריאות ופגיעות סביבתיות להליך ההפלרה. אם יהיו כאלה, המחיר יאמיר מונים רבים. במילים אחרות, זו שיטה "זולה" מכיוון שאת העלויות האמתיות שעלולות להיות כרוכות בה איש לא טורח לחשב.

1.7  עוד קצת אתיקה לסיום

לטעמי, ויכוח על הפלרת המים לא אמור היה להתנהל כלל. על-פי חוק זכויות החולה, ויש שיוסיפו גם על-פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, לא ניתן לחייב מטופל לקבל טיפול. יש כאן מצב הפוך מ"הסכמה מדעת": מדובר בכפייה מדעת. הפלרת מים גם עומדת בניגוד מוחלט לעיקרון של "קודם כל אל תזיק" (Primum non nocere), שכן מדובר בחומר שעלול לפגוע באחוז מסוים באוכלוסייה (גם לפי נציגי משרד הבריאות, כפלואורוזיס "אסתטי"), באופנים ובהיקפים שלא ניתן להעריך.

נציג איגוד רופאי בריאות הציבור ניסה לטעון בוועדה, ש"פלואור בסופו של דבר הוא לא תרופה. זה כמו כלור וכמו דברים אחרים. בסופו של דבר הם ניתנים כדי להגן על בריאות הציבור... ...זאת לא כמו אתיקה של אדם חולה שנותנים לו תרופה אלא אתיקה של מה קורה כאשר יש אנשים בריאים ששמים להם תוספות מזון בתוך הלחם, שמים להם כלור ופלואור בתוך המים ועוד הרבה דברים אחרים..."   פלפולים אלה נועדו להצדיק את הסתירה מול חוק זכויות החולה.

לטעמי, דובר זה טעה לחלוטין. ראשית, את הכלור מכניסים למים כטיפול במים, ולא כטיפול בגוף (ובמדינות שונות בעולם משתמשים באוזון O3 שאינו רעיל כמו הכלור). שנית, אין כל תקדים בעולם או בישראל לטיפול אחר בכפייה שנועד לקדם בריאות באמצעות החדרת חומרים לגוף. אני מסכים עם הדובר, שהפלואור אינו תרופה. אבל אם לפי משרד הבריאות הוא כן טיפול רפואי או תרופה (וויקיפדיה: "תכשיר המכיל חומר כימי או ביולוגי פעיל שמשתמשים בו לטיפול, ריפוי, מניעה, דיכוי..."), שנועדה למנוע עששת, הוא אינו יכול להינתן בכפייה. בטח לא כשידועים נזקים אפשריים (פלואורוזיס), במיוחד עבור אוכלוסיות פגיעות (תינוקות, חולי כליות וכו'). לאור "עיקרון ההיזהרות המונעת", ובהתחשב בסיכוני הסביבה הכרוכים בהפלרת המים, רעיון שגוי זה צריך היה להיגנז, ויפה שעה אחת קודם. 

מקור לציטוטים: פרוטוקול מס' 157 מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, יום רביעי, ו' באדר ב התשע"ו (16 במרץ 2016), תקנות בריאות העם [איכותם התברואית של מי שתיה ומתקני מי שתיה] – הפלרה.  https://oknesset.org/committee/meeting/12129/

גילוי נאות: מחבר מאמר זה כתב יחד עם פרופ' דני רבינוביץ, ראש ביה"ס ללימודי הסביבה ע"ש פורטר באוניברסיטת תל-אביב, חוות דעת מומחה במסגרת העתירה לבג"צ נגד משרד הבריאות בשל ההחלטה לחייב הפלרת מים בישראל. טיוטת מאמר נוסף, "הפלרת מים: 'היגיון בסיסי', הכחשת המחלוקת ועמדת המומחים", צורפה גם היא כנספח לעתירה.  העתירה הוגשה ב-3 ביולי 2016 על-ידי שרת הבריאות לשעבר, ח"כ יעל גרמן, ועל-ידי ח"כ יעל כהן-פארן.

קישור לעתירה: https://www.facebook.com/groups/888444537895579/1112300972176600/

קישור לחוות הדעת של פרופ' דני רבינוביץ וד"ר דניאל מישורי:

https://www.facebook.com/groups/888444537895579/1112342318839132/

נספחים:

https://www.facebook.com/groups/888444537895579/1112310128842351/

תודות: לשמעון צוק, איריס עצמון, אהוד לשם, מיכל רוזן, יעקב גורמן, ורבים נוספים על מידע, רעיונות ומקורות בנושאים בהם עוסק מאמר זה.